top of page
  • meitaleigakan

דיאלוג בין עבר להווה בסרט "רק אתמול"



צמד המילים אנימציה יפנית (אָנִימֶה) מעלה לרוב אסוציאציה של סדרות וסרטים המקימים לחיים עולמות פנטסטיים שמושכים בעיקר ילדים ובני נוער. עם זאת, בז'אנר הפורה הזה יש גם יצירות שהן למעשה דרמות ריאליסטיות הפונות גם לקהל המבוגרים. יצירה שכזו היא הסרט "רק אתמול" (おもひでぽろぽろ、1991) של אִִיסָאוֹ טָקַהַאטָה (2018-1935) שזמין לצפייה בנטפליקס. טקהאטה, במאי, תסריטאי ומפיק, הקים ב-1985, יחד עם הבמאי והאנימטור הָייַאוֹ מִיָאזַאקִי, את סטודיו ג'יבלי. לאורך השנים זכה טקהאטה לשבחים על עבודתו כבמאי של סרטי אנימה. תרומתו לפיתוח הז'אנר עצומה, הן מבחינת שכלול טכניקות איור והן מבחינת גיבוש קווי עלילה מגוונים. בעוד שסרטיו של מיאזאקי פונים לכיוון הפנטסטי, הסרטים של טקהאטה מעוגנים במציאות. יש שאומרים כי אחת הסיבות לכך היא כי מיאזאקי הוא אנימטור בהכשרתו, בעוד טקהאטה נטוע בעולמות הספרות ואף למד ספרות צרפתית באוניברסיטה.


אִִיסָאוֹ טָקַהַאטָה (2018-1935)

הסרט "רק אתמול" מבוסס על מָנְגָה (קומיקס יפני) עם שם זהה מאת הוֹטָארוּ אוֹקָמוֹטוֹ ויוּקוֹ טוֹנֶה. גיבורת המנגה, טָאֵיקוֹ אוֹקָגִ'ימָה בת העשר, מתגוררת עם הוריה ושתי אחיותיה הבוגרות בטוקיו. העלילה מתרחשת ב-1966 ומתמקדת בשנה אחת בחייה של טאיקו, כאשר היא עושה את צעדיה הראשונים והמהוססים כמתבגרת. המנגה, ובעקבותיה הסרט, נחשבים לפיסות נוסטלגיה יקרות ערך עבור יפנים רבים, שכן הם כוללים שלל אזכורים לשירים, סרטים, תוכניות טלוויזיה ואפילו טרנדים אופנתיים. שמו המקורי של הסרט מעביר לצופים היפנים רעיון של זיכרונות היורדים על בני האדם כמו טיפות גשם. בכך הוא מכין אותם לשטף נוסטלגי, בין אם אישי ובין אם לאומי.

כסרט אנימה הנשען על ריאליזם, "רק אתמול" משך בעיקר קהל מבוגר והיה לסרט היפני הרווחי ביותר ביפן ב-1991. הסרט שווק במקור לנשים, אך הצלחתו הקופתית ושבחי הביקורת הרבים הוכיחו שהוא חוצה לא רק גבולות של תרבות ושפה אלא גם של מגדר. יצירה קולנועית הפונה למבוגרים ומסופרת ברובה מנקודת מבט של נערה צעירה הייתה מצרך נדיר באנימציה היפנית של תחילת שנות התשעים. ההשפעה המשמעותית של הסרט על עולם האנימה ניכרת גם בכך שיצר תת-ז'אנר חדש המציג "פיסות חיים", סגנון בעל נופח ריאליסטי שהפך עם השנים לפופולרי יותר ויותר.


 כרזת הסרט


הסרט נפתח בשנת 1982. טאיקו בת עשרים ושבע, רווקה וחיה בגפה בטוקיו, עובדת משרד בחברה גדולה. את החופשה השנתית היא מחליטה לבלות הרחק מהעיר הגדולה, לא באתר נופש טיפוסי או במדינה אחרת, אלא באזור כפרי במחוז יָמַגָטָה, אצל משפחתו של אחיו הבכור של גיסה. טאיקו, שנמשכת למרחב הכפרי כבר מילדותה, מתעתדת להעביר שם את ימיה בסיוע בקציר החריע (קוּרְטָם הצַבָּעים) ועיבודו לצורך הפקת פיגמנט סומק וצביעת בדים. לאורך הסרט זיכרונות על אודות חוויות שונות כילדה בת עשר בשנת 1966 צפים במחשבותיה והצופים שותפים להם. בעודה ממתינה בתחנת הרכבת לרכבת הלילה לימגטה, דמותה כילדה בת עשר מופיעה לנגד עיניה כסימן לקיום דיאלוג בין עבר להווה. מרגע שהופיעה, היא לא תניח לטאיקו הבוגרת ותלווה אותה לכל אורך חופשתה. בשעת בוקר מוקדמת, מקבל את פניה בתחנה טוֹשִיוֹ, בן הדוד השני של גיסה. היא אינה מכירה אותו ומופתעת לפגוש בו. במהלך העבודה החקלאית, ובמהלך השהות במחיצת משפחתה המורחבת ובמחיצת טושיו, טאיקו בת העשר שבה ומבקרת את טאיקו הבוגרת, ויחד איתה מבקרים זיכרונות ילדות נבחרים. הם שזורים בחוויותיה, תובנותיה ולבטיה כאישה צעירה. סיפור המסגרת הזה, המציג את טאיקו הבוגרת נזכרת באירועים שונים מילדותה ומאפשר מבט לעולמה הפנימי של הדמות הראשית, אינו חלק מהיצירה המקורית. זהו פתרון יצירתי של טקהאטה לעיבוד מוצלח של המנגה למסך הגדול. המפגש בין טאיקו הבוגרת לדמותה בראשית גיל ההתבגרות יוצר סרט קוהרנטי שבו הצופים מגלים כיצד אירועי ילדות משפיעים על הבחירות והמעשים בבגרות, כיצד הם מעצבים את חייה של האישה הצעירה בהווה, בעודה מנווטת את אתגרי החיים.

העיבוד הקולנועי גם הציב בפני טקהאטה אתגר: ליצור באמצעות אנימציה זיכרון עבר שמובחן מבחינה סגנונית מההתרחשות בהווה. הבמאי הוותיק בחר לאפיין את הסצנות של ההווה בצבעוניות עשירה, עם תשומת לב קפדנית לפרטים. בניגוד לפנים של דמויות האנימה הטיפוסיות, לדמויות הבוגרות בסרט יש שרירי פנים כך שתווי הפנים שלהן מצוירים עם קווים רבים יותר התורמים לעיצוב הבעה מלאה ומציאותית יותר. הקלטת הדיאלוג לפני יצירת האנימציה איפשרה סנכרון של השפתיים בשילוב תנועות פה טבעיות יותר של הדמויות.



לעומת זאת, בסצנות מהעבר המנכיחות את הנוף המעורפל של הזיכרון, פלטת הצבעים מצטמצמת לגווני פסטל עמומים יותר, האנימציה פשוטה יותר, דומה לסקיצות בלתי גמורות, כאשר הקווים אינם מגיעים לקצוות הפריים, הרקע כמעט ואינו משורטט, החלל הלבן ממלא את הקומפוזיציות וחלק מהדברים הנמצאים בעומק הפריים נדמים דהויים. טכניקה זו נועדה להעביר לצופים את התפוגגות הזיכרונות של טאיקו. הקווים שהולכים ודועכים מעידים אפוא על דעיכת הזיכרון האנושי. בהקשר לאנימציה זו טקהאטה ציין כי הוא שואף שהקהל יתבונן לעומקם של דברים וידמיין את המציאות שמאחורי הציורים. אם כן, באופן פרדוקסלי, חוסר הריאליזם המכוון של דימויי העבר מעמיק את הריאליזם הרגשי שהצופים חווים. בסצנות אלו הדמויות צוירו תחילה ורק לאחר מכן הוקלטו הדיאלוגים. תווי הפנים נראים פשוטים יותר, הרקעים מינימליסטים ובלתי גמורים, עולה תחושה כאילו הזיכרונות הן מעין חלומות עמומים. הזיכרון של הילדות בעבר עם המראה 'הלא שלם' עומד אפוא בניגוד להווה הצבעוני והמפורט של הבגרות. יתר על כן, העיצוב 'הלא גמור' של סצנות העבר מעביר לצופים גם את רעיון ההתבגרות, אותו שלב בחיים בו האדם עוד לא מעוצב לגמרי והזהות עדיין בשלבי בנייה.


ההיזכרות האישית בחוויות הקשורות להתבגרות פיזית ונפשית היא אלמנט שמקדם את העלילה. זמן מסך רב מוקדש לה והקהל זוכה לאינטימיות עם הגיבורה, מעצם היותו אורח בתוך מחשבותיה. אין זה שחזור מדויק של האירועים, אלא זיכרון מעובד ממרחק של זמן, הפרספקטיבה של טאיקו בהווה בעודה מביטה על הזיכרון מבחוץ. חוויות אלו מובילות אותה להרהר שוב בחייה, להבין מה היא רוצה לעשות בעתיד, איזו אישה היא רוצה להיות. טקהאטה בוחר בהבלטה של מורכבות פסיכולוגית והתבוננות עצמית על פני הבלטה של קונפליקט ופעולה, אנטיתזה לכל מה שאנו מצפים מאנימה. רק ברגעים מסוימים מפנה קו העלילה הריאליסטי את מקומו לאלמנטים פנטסטיים כאשר הבמאי ממנף את יתרונות האנימציה ומשתמש במטפורות וויזואליות בכדי לתת ביטוי לרגשותיה של טאיקו.

אותם זיכרונות שמציפים את מחשבותיה ומתגשמים על המסך הגדול מורכבים מסצנות יומיומיות בבית הספר, מיחסיה עם הוריה ומחוויות שונות בחיי נערה בראשית התבגרותה. טאיקו תוהה מדוע "אני בכיתה ה' " היא זו שבאה לבקר. בהדרגה מגלים הצופים כי השנה הזו מבשרת על ניצני התבגרות וזהות, ניצני האדם שטאיקו עתידה להיות. היא מתנסה בהתרגשות הנלווית לאהבה ראשונה, מגלה את הווסת ונחשפת ללעג של הבנים לנושא, תגובה הנובעת מסקרנות משולבת במבוכה. לעיתים קרובות היא לא מצליחה לעמוד בציפיות של משפחתה, במיוחד כאשר הישגיה חורגים מציפיות חברתיות הנוגעות להתנהגות מכובדת של נערה. טאיקו נכשלת במבחן במתמטיקה ומגלה עד כמה אמא מאוכזבת ממנה וחיבור שכתוב היטב אינו מספיק כדי להדוף נזיפה אימהית על אי אכילת ארוחת הצהרים.

טאיקו מגלה גם את עולם המשחק, אך אביה השמרן מסרב לאפשר לה להופיע באופן מקצועי. אירוע זה שנצרב במוחה מעיד על האילוצים החברתיים שמנעו, ועדיין מונעים מנשים ביפן להגיע למימוש עצמי מלא. טאיקו אינה חופשיה לחקור מה היא אוהבת לעשות ונאלצת לגנוז את חלומותיה. עד בגרותה נדמה כי היא הפנימה היטב את השיפוטיות של משפחתה. כאשר היא מתוודה בפני טושיו על תסכולה ממתמטיקה היא מספרת על ילדה, שלמרות שלא הייתה טובה במתמטיקה, היא הצליחה בחילוק שברים, פעולה שטאיקו עדיין מתקשה בה. והנה עכשיו, אותה ילדה היא אישה נשואה ואמא לשני ילדים. היא פעלה בהתאם לציפיות החברתיות, ואילו טאיקו, שצייתנות עיוורת מעולם לא סיפקה אותה, מסרבת להתאים את עצמה לדרישות מגדריות. החוויות שצפות בראשה נותנות ביטוי לאותן פעמים בהן נאלצה לוותר על עצמה, כמעט משותקת מהיכולת לבחור מי היא רוצה להיות, אך גם מאפשרות לצופה להכיר את טאיקו הרגשנית ובעלת התעוזה, לעיתים עקשנית, מרדנית וחצופה. הודות להן נוסף ממד של עומק לדמותה, ולצופה מתאפשרת גישה לרצונות הנסתרים שלה והבנה לגבי בחירותיה בהווה.

"רק אתמול" עוסק לא רק במתח האישי, בין העבר להווה של טאיקו, אלא גם במתח תרבותי, בין אורח החיים העירוני לזה הכפרי. ב-1991, שנת יציאת הסרט, המרחב הכפרי ביפן כבר הלך והתרוקן, כאשר צעירים רבים היגרו לערים הגדולות שהציעו הזדמנויות פרנסה מגוונות יותר. עם זאת, טושיו דווקא עשה בחירה הפוכה: לאחר שעזב בעבר את המרחב הכפרי לטובת מגורים עירוניים, הוא ויתר על עבודתו בעיר ושב לכפר כדי לעבוד בחקלאות אורגנית. הוא מספר לטאיקו על שיתוף הפעולה בין האדם לטבע, אך גם כי מצב החקלאות מתדרדר. הוא מציג בפניה את האתגרים המרובים שבעבודה החקלאית, אך גם את משיכתו לתחום, וכך מגלה בפניה עולם חדש של כפריות ופשטות, של האטה מהמרדף העירוני. עבורו העיסוק בחקלאות הוא הרבה יותר מרק פרנסה – הוא דרך חיים. העבודה החקלאית הקשה מעניקה סיפוק גם לטאיקו, בניגוד לחוסר המימוש העצמי שחוותה בעבודה המשרדית החד-גונית בעיר. עם זאת, כמי שעורגת אל הטבע כבר מילדותה, וכמי שראתה בתנועה מהעיר אל הכפר ובחיבור עם הטבע כמעניקים משמעות לחיים, טאיקו מופתעת מדבריו של טושיו כי המראות הטבעיים הנפרשים מול עיניה הנם מעשה ידי אדם, נופים שעברו תהליכי שינוי במהלך דורות של תרבות אנושית.

הפוקוס על החקלאות מקבל ביטוי קולנועי נוסף כאשר הסרט העלילתי מפנה מקומו למעין אפיזודה דוקומנטרית העוסקת בקציר החריע ועיבודו לייצור קוסמטי וצביעת בדים. לכך נלווים צבעים בוהקים של נוף פסטורלי וקצב חילופי שוטים שגורם לצופים לשקוע במתרחש על המסך. בריאיון עמו סיפר טקהאטה כי כחלק מהעבודה על הסרט הוא נסע יחד עם מספר אנשי צוות לחקור את העבודה החקלאית במחוז ימגטה, שם למדו בעצמם על קציר החריע ועיבודו. המסע צולם בווידאו על מנת שיוכלו ליצור אנימציה מדוקדקת של שדות החריע ושל יופי האזור בכלל.

הבחירה ברכבת כלוקיישן להצפה של זיכרונות קורצת למדיום הקולנועי. ההתבוננות בנוף החולף דרך החלון שמהווה מעין מסך, והמראות שחולפים לנגד עיניה של טאיקו מלווים בזיכרונות הם כמעין סרט רץ. נראה כי לנסיעה לזו יש משמעות כפולה: מצד אחד, היא מבשרת על חזרה אל העבר, אל המרחב הכפרי שהתקיים עוד לפני פיתוח מאסיבי של מקבילו האורבני, אל הפשטות, וזו משולבת עם חזרה אל עברה הפרטי, אל זיכרונות ילדות. מצד שני, היא מבשרת גם על נסיעה לעתיד שכן טאיקו כמהה לחיות בכפר. יתר על כן, חוויותיה כילדה הן שיעצבו את חוויותיה כאישה בוגרת ויכוונו אותה להפוך לגרסה בוגרת ומלאה יותר של עצמה. העבר אפוא עשוי להיות אותו כוח מניע המוביל את המתבונן בו לאן שלבו חפץ.

"זחל צריך לחיות קודם כגולם לפני שהוא הופך לפרפר", אומרת טאיקו במהלך הנסיעה ברכבת. אמירה זו מצביעה על הגולם לא רק כמטפורה לטאיקו הנערה המתבגרת, אלא גם כמטפורה לטאיקו האישה הצעירה בהווה. ההתבוננות אל העבר היא שלב ביניים הכרחי להתבגרות הנפשית שלה. בסופו של דבר, התבוננות לבדה לא תספיק להגשמה עצמית אלא נדרשת פעולה אקטיבית. כמו טאיקו, כולנו מתבוננים אל העבר ומנסים להבין את ההיסטוריות האישיות שלנו, כולנו מייחלים לעשייה משמעותית ולמימוש עצמי, אך לעיתים לא מספיק נחושים ואקטיביים, צועדים בצעדים מהוססים. הסרט שמתווה מסע למימוש עצמי מציג את אותו דיאלוג מתמשך בין העבר להווה, דיאלוג המשמעותי לשאלות שמציפות אותנו מעת לעת: האם גדלנו להיות האדם שרצינו, האם מצאנו את דרכנו בחיים, מה למדנו מהעבר הפרטי שלנו. ובמובן הזה, של חזרה לילדות, של התבוננות עצמית ושל צמיחה אישית, כולנו קצת טאיקו.




166 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page