• meital levin

זהר שברירי: על סרטה של נעמי קוואסה "אל האור"



סרטים יפנים רבים סובבים סביב נשים. אולם, ברובם אלו סרטים שנוצרו על ידי בימאים גברים, ודמויות הנשים המופיעות בהם עוצבו על פי המבט הגברי עליהן. לאחרונה, רוחות של שינוי עדין מנשבות בקולנוע היפני. נשים ממשיכות למלא תפקיד מרכזי מבחינת מקומן בעלילות הסרטים, אך במקביל חלה בשנים האחרונות עלייה משמעותית במספר הבימאיות היפניות הפעילות בז'אנרים קולנועיים שונים.


המבט הנשי מתחיל לפלס דרכו אל לב העשייה הקולנועית ביפן. בנוף העכשווי של בימאיות יפניות בולטת נעמי קוואסה (Naomi Kawase), הזוכה גם להכרה בינלאומית יוצאת דופן. הפריצה הגדולה התרחשה ב-1997 כאשר סרט הביכורים שלה זכה בפסטיבל קאן בפרס מיוחד לבימאים צעירים ומבטיחים. אולם הדרך לתהילה רצופה קשיים. קוואסה מעידה כי לא קל לאישה ביפן להפוך לבימאית כיוון שמדובר בחריגה מהתפקיד החברתי המקובל המוקצה לנשים וקושר אותן לרוב למרחב הביתי. יחד עם זאת, דווקא בשל כך אנשים רוצים להכיר את הסרטים שלה ודרכם את תפיסת עולמה.


Credit: wikimedia. org

רבות מעבודותיה של קוואסה הן יצירות דוקומנטריות, חלקן עם ניחוח אוטוביוגרפי. סיפור חייה לא קל. היא ננטשה על ידי הוריה בעודה פעוטה ומעולם לא זכתה להכירם. באחד הראיונות עמה סיפרה, כי בעוד על אמה ידועים לה מספר פרטים, על אביה אינה יודעת דבר ואין לה מושג מי הוא היה. סרטה הראשון היה סרט תיעודי, שעסק במסע החיפושים שלה אחרי אביה, אותו לא פגשה לבסוף. האם הנוטשת, הותירה את בתה בידי קרובת משפחה, שהתגוררה בעיר נארה וגידלה את קוואסה מבלי לאמץ אותה באופן רשמי. קרובת המשפחה נפטרה לפני מספר שנים ודמותה שימשה השראה לגיבורה של הסרט "אן"(2015), שהוצג בישראל לפני כשנתיים וזכה להצלחה רבה.

קוואסה סיפרה בראיונות כי הילדות העגומה שימשה כזרז להפיכתה ליוצרת סרטים. היא בחרה שלא להיכנע לעצב אלא לצאת לחיפוש אחר דרך שתאפשר לה לראות את החיים באור חיובי. וכך, היא מצאה את הקולנוע ששינה את חייה.


סרטה האחרון, "אל האור" (2017) המוצג בימים אלו בסינמטקים ברחבי הארץ, מעמיד במרכזו סיפור של אישה צעירה, מיסָאקוֹ אוֹזָקִי, העובדת בתיאור אודיו: היא מנגישה סרטים עבור עיוורים וכבדי ראייה, דרך כתיבת טקסטים המתארים את המתרחש על המסך. תיאורים אלו נלחשים באוזניהם באמצעות אוזנייה מיוחדת, שמחולקת באולמות הקולנוע. השאלה הנגזרת מכך, כיצד ממחישים את ההתרחשות הקולנועית באמצעות מילים, זוכה לדיון מרתק במהלך הסרט, כאשר קבוצת ביקורת בוחנת חווית צפייה בסרט, בליווי תיאור האודיו של מיסאקו.


היא מסורה לעבודתה: אנו צופים בה עוצמת את עיניה, מדמיינת את הנגלה על המסך בעיני רוחה, כאילו גם היא אינה רואה. אולם אלו שאיבדו את מאור עיניהם אינם מתמסרים בקלות. הם תוהים האם אין היא משלבת פרשנות סובייקטיבית בתיאוריה, והאם אין הם מכבידים על הדמיון ומונעים ממנו את החופש להמריא. עבורם, מילוי השתיקות הקולנועיות במילים מתארות, מנטרל את עבודת הדמיון האישית, את החוויה הפרטית, מונע העברת התחושות שהסרט כולו רווי בהן. הרי ההנאה נוצרת בדיוק כאשר הצופה משקיע עצמו בעולם העצום של הסרט. והנה העולם הזה מוגבל בתוך כבלי מילים, ללא חללים ריקים המאפשרים יותר מקום למתח ולרגשות.


קוואסה מנכיחה לא פעם בסרטיה את נקודת המבט הנשית על העולם, לעיתים מייצרת עימותים בינה לבין מקבילתה הגברית. ב"אל האור" היא עושה זאת דרך עימות המתגלע בין מיסאקו לבין מָאסָיַה נָאקַמוֹרִי, צלם עיוור כמעט לחלוטין, על אופן הפרשנות הראויה בנוגע להתרחשות המוצגת בסרט. דווקא מתוך הרתיעה ההדדית, מתפתחת מערכת יחסים עדינה ביניהם. מיסאקו נחשפת לעברו המקצועי כצלם מפורסם, ולומדת כי גם היום הוא ממשיך לצלם בעזרת מצלמה ישנה שאינו נפרד ממנה- הלב שלו, כך הוא מעיד עליה. יכולת הראייה שלו הולכת ונעלמת, יחד עם האפשרות להנציח את העולם בדרכו הסובייקטיבית הייחודית לו כצלם מקצועי. לעומתו, מבטה של מיסאקו ביחס לעולמה וחייה הופך חודרני ועמוק יותר.


בתוך הפיוטיות שאופפת את הסרט, שזורים רגעים קטנים של חיי יומיום, בין אם אלו צילומי תקריב של אביזרים ביתיים או של ארנקו של אביה המת של מיסאקו, ובין אם זה רעש טיגון של מנת יאקי סובה (תבשיל אטריות ברוטב סמיך). בנוסף לצילומי טבע השזורים בסרט, פס הקול גם מעניק תשומת לב לצלילים הקטנים של הטבע כגון רשרוש עצים ברוח. אנו רואים את מיסאקו מתבוננת בטבע הנשקף אליה ממרפסת בית אמה החולה בדמנציה, אך היא גם מאזינה לצליליו. כך מצטרפים חושים אחרים אל חווית הצפייה: השמיעה, המישוש, הטעם, והשילוב הכולל מעורר רגש והקשבה.


קוואסה מאפשרת גם לצופים להתנסות בחוויה האישית של כבדי ראייה ובכך להעצים את הקרבה והמעורבות הרגשית: תנועת מצלמה רועדת רומזת על חוסר הביטחון בעולם ששם דגש רב על וויזואליות, צילומים מטושטשים, צילומי תקריב המדמים את ההתמודדות של אלו הנאלצים לקרב את החפצים לפניהם על מנת להיטיב לראות, או להתקרב פיסית לאדם העומד מולם.


האור נוכח לכל אורך הסרט, ממלא את תפקיד הדמות הראשית. קוואסה מרבה לשחק בגווניו המשתנים של האור לאורך שעות היום, מאפשרת לו ללטף את פני הדמויות, לצבוע את המרחב הפיסי. היא מתנסה בהעברת מהותו הארעית יחד עם הנצחת רגעים קצרים אך מהפנטים של זהר מיוחד, שולחת את מיסאקו ומאסיה לרדוף יחד אחרי השמש השוקעת.


"אל האור" גורם לצופים בו להרהר. להרהר במהותו של הנגלה על מסך הקולנוע, להרהר ביופי ובעצבות של הדברים המגיעים אל סופם. המשפט שנשזר בו בעדינות עצומה כי "אין דבר יפה יותר בעולם ממה שעומד להיעלם לנגד עינינו" מעורר בנו מחשבה מהו זיכרון, ומה תפקידו של הקולנוע ביצירת והנצחת זיכרון. הוא גם מתכתב עם ההיצמדות של מיסאקו לזיכרונות אביה המת, עם חששה כי תהליך איבוד הזיכרון שחווה אמה יוביל למותה ועם הפחד של מאסיה מעיוורון מוחלט. וכך, מובלים הצופים להרהר לא רק בטיבה של החוויה הקולנועית, אלא גם בארעיות של החוויה האנושית, באופי השברירי של האינטימיות הנוצרת בין אנשים, בחמקמקות של האור.




97 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול