לכל אחד המארני שלו – על הסרט "כשמארני הייתה שם"

מבחר מרשים של סרטי וסדרות אָנִימֶה (אנימציה יפנית) ממתין בנטפליקס לחובבי הז'אנר. מקום של כבוד שמור ליצירות המפורסמות של סטודיו גִ'יבְּלִי, אולפן האנימציה היפני שהוקם ב-1985 על ידי הבמאים הָיַיאוֹ מִיָאזַאקִי ואִיסָאוֹ טָקַהַאטָה והמפיק טוֹשִיוֹ סוּזוּקִי. ביניהן "המסע המופלא" (千と千尋の神隠し、2001), "הנסיכה מונונוקי" (もののけ姫、1997) ועוד רבות אחרות. משמח לראות שבנטפליקס נותנים במה גם ליצירות שקטות יותר מבית היוצר של ג'יבלי, כאלו שהמחוזות הפנטסטיים, שכל כך מזוהים עם הסטודיו, ניכרים בהן פחות. אחת מהיצירות אלו היא "כשמארני הייתה שם" (思い出のマーニー、2014), בבימויו של הִירוֹמַסָה יוֹנֵבָּיָאשִי, שגם אחראי על כתיבת התסריט, ובהפקת סטודיו ג'יבלי. הסרט הוא עבודתה האחרונה של האנימטורית המוכשרת מָקִיקוֹ פוּטָאקִי, שהלכה לעולמה ב-2016, וכן סרטו האחרון של יונבאישי בסטודיו ג'יבלי, לפני שהצטרף לסטודיו Ponoc. "כשמארני הייתה שם", שהיה מועמד לפרס האוסקר לסרט האנימציה הטוב ביותר ולפרס האקדמיה היפנית לסרטי אנימציה ב-2014, אמור היה גם להיות הסרט האחרון של הסטודיו, אך לא כך היה.

הִירוֹמַסָה יוֹנֵבָּיָאשִי

credit: https://www.wikipedia.org/

היצירה העדינה מספרת את סיפורה של אנה סָאסַקִי בת ה-12, שמתגוררת עם הוריה המאמצים בסָאפּוֹרוֹ בירת הוֹקָאידוֹ, לאחר שהוריה הביולוגיים מתו בתאונת דרכים ולאחר מות סבתה. אנה המופנמת, שבדידות היא מנת חלקה, מאמינה שיש בעולם הזה מעגל קסום ובלתי נראה והיא נמצאת מחוץ למעגל, הרחק מכולם. כילדה מאומצת, היא מתמודדת לא רק עם בדידות חברתית, אלא גם עם חרדת נטישה והערכה עצמית נמוכה. הנחמה היחידה שיש לה היא בעולם הציור. לאחר התקף אסטמה חמור בבית הספר ובהמלצת רופא, אמה המאמצת של אנה שולחת אותה להחלים במקום בו האוויר נחשב לנקי יותר - בביתם של קרובי משפחה המתגוררים בעיירת חוף מנומנמת באזור הביצות קוּשִירוֹ בהוקאידו. ההנחה הגלויה היא כי המעבר עשוי להקל על הנשימה של אנה וזו הסמויה רומזת כי אולי הוא יקל על בדידותה, יספק לה נקודת מבט חדשה ויגרום לה לבטא שוב את רגשותיה. אולם, אנה מתקשה להשתלב גם במקום החדש ונותרת בבדידותה. יום אחד, היא מגלה וילה נטושה ניצבת נסתרת בפינת הביצה הגדולה. בשעת הגאות היא פוגשת שם לראשונה את מארני, נערה מסתורית המבקשת לשמור על קיומה בסוד. מארני מגלה עניין עמוק באנה כבר מהפגישה הראשונה שלהן, ואופייה הלא שיפוטי עוזר לאנה להיפתח בפניה. הפתיחות ניכרת גם בניצוץ בעיניה ובהבעת הפנים שמתעוררת לחיים. הקשר ביניהן מתהדק בהדרגה והשתיים, שמסייעות זו לזו בהתמודדות עם בעיותיהן האישיות, שומרות על חשאיות הפגישות. ככל שהקיץ מתקדם ואנה מבלה יותר זמן עם מארני היא נחשפת לאמת אודות משפחתה.

נופי יפן כהשראה:

אזור הביצות קושירו שבהוקאידו בו מתרחשת עלילת הסרט

credit: https://www.wikipedia.org/

הבדידות ותחושת הנטישה קושרות ביניהן וכך גם הכמיהה לאהוב ולהיות נאהבות ללא תנאי. מארני היא בת להורים אמידים שלרוב ואינם נמצאים בבית. היא אינה זוכה לתשומת הלב לה היא זקוקה, מה שמקרב אליה את אנה היתומה הנואשת להיחלץ מבדידותה. אובדן הקרובים אליה בילדותה יצק את יסודות ההסתגרות שלה בפני אחרים כך שלא תחווה אובדן נוסף. כל פגישה סודית מקרבת ביניהן ומקלה על הבדידות, אם כי ה"ביחד" הזה מייצר בסופו של דבר בועה דמוית חלום שלא תתקיים לאורך זמן.  נדמה כי אנה שעולה על רכבת לחוף נמשכת מתוך קליפתה הן אל אוויר חדש מחוץ לעיר הגדולה והן אל הנערה האניגמטית שקיומה מחוץ לזמן. כמו רבים מסרטי ג'יבלי גם כאן ממד המסתורין לא נפקד, ולאורך הסרט הקיום של מארני נותר בגדר תעלומה. מי היא מארני? רוח רפאים? חברה דמיונית? חלום? אולי זיכרון, כמו שרומז שם הסרט ביפנית ("מארני של הזיכרון" בתרגום חופשי לעברית)? מעין דמות שעליה אנה מטילה רגשות ומחשבות נסתרות, חלקים מהעצמי הפנימי? אולי היא דווקא מוחשית וזו אנה שעוברת בין ממדים? כיצד היא קשורה לאנה? העמימות ביחס לאופי הקיום של מרני מאפשרת להתמקד בחברות המתפתחת שטומנת בחובה היבטים של ריפוי וגילוי עצמי. אנה תנסה לפענח את התעלומה וכך גם אנחנו הצופים. חלקי הפאזל המרכיבים את זהותה מופיעים לאורך הסרט, בין אם זה הבחור הצעיר קזוהיקו עמו רוקדת מארני, או הִיסקו, אישה מבוגרת שמעירה לאנה כי הנערה ברישומיה דומה להפליא לנערה שהכירה. בשלב מסוים מתווסף לפאזל גם יומן מסתורי שמתגלה במגירה בווילה. יתר על כן, יונביאשי האמין שבכך ששמר על העיצוב המקורי של דמותה של מארני, כנערה בלונדינית וכחולת עיניים, הוא העמיק את נופח המסתורין הנקשר אליה ואף עורר את סקרנות הצופה. לעומתו, מיאזקי התנגד למהלך, בטענה שהמראה המערבי של מארני עשוי להיתפס כגימיק וכהסתמכות על סטריאוטיפים מוכרים כדי למשוך את תשומת ליבו של הקהל, במקום על עיצוב דמויות מעודן יותר.

החברות הקרובה והאינטימית שמתפתחת בין אנה למארני עשויה להיתפס כבעלת גוון רומנטי. לתפיסה זו תורמות האמירות החמות שהן מחליפות ביניהן, המראה החיצוני של השתיים, ריקוד משותף, ציורה של אנה את מארני, סומק קל המתפשט על לחייה של אנה בנוכחותה של מארני או גילויי חיבה חמים אחרים. אפילו התנוחה בה הן עומדות בכרזת הסרט, כשידיהן מוחזקות בעודן עומדות גב אל גב, עשויה לרמוז לצופים על קשר שחורג מעבר לחברות אפלטונית. רק בתום המסע מתברר טיבו המפתיע של הקשר ביניהן, כאשר ההתרה הזו עוזרת לאנה להבין מי היא ומאין באה, מאפשרת לה למצוא את השקט לו ייחלה ולהרגיש אהובה.

כרזת הסרט

credit: https://www.wikipedia.org/

הסרט מבוסס על רומן בריטי מ-1967 מאת ג'ואן ג'י רובינסון שהיאו מיאזאקי ציין כי הוא אחד מספרי הילדים האהובים עליו. יונבאיאשי קיבל את הפרויקט ממפיק ג'יבלי, סוזוקי, שביקש ממנו לשנות את הרקע של הסיפור והדמויות מאנגליה ליפן. יונבאיאשי חשב שהסיפור מרגש, אך מכיוון שרובו עוסק בסערה הפנימית שעוברת אנה, חשש שיהיה קשה לתרגם אותו למדיום חזותי, ולכן דחה תחילה את הפרויקט. מאוחר יותר הוא נרתם אליו שוב, תוך הכנסת אלמנטים חדשים לתסריט, לדוגמה, אפיון דמותה של אנה כאומנית. גם הדגש על אינטימיות בין השתיים אפשרה לו ללכוד את רגשות הדמויות בסרט. בריאיון עמו סיפר הבמאי כי הוא ראה בדמותה של אנה, הנערה הבודדה והמופנמת, הסובלת מביטחון עצמי נמוך, כמי שעשויה לעורר הזדהות בקרב ילדים יפנים שמתמודדים עם בדידות וקשיים חברתיים. הוא הוסיף כי ביקש ליצור סרט שאף מדגיש את חשיבות החיבור האנושי בעולם בו אנשים מתקשרים דרך אמצעים טכנולוגיים. הסרט, שנעשה לאחר רעידת האדמה והצונאמי שפקדו את יפן ב-2011, מציג התייחסויות רבות ליפן המסורתית, בין אם זה דרך הנכחה של פסטיבל מקומי, נוף כפרי או חיבור מסתורי של אנה למשפחתה. "כל כך הרבה אנשים איבדו את חייהם וכל כך הרבה אחרים איבדו את יקיריהם", מציין יונבאיאשי, "גם אנה מאבדת גם את קרוביה. במידה מסוימת אנה היא יפן, אך היא בעיקר ילדה בודדה. יפנים רבים מרגישים בודדים למרות החיבור הטכנולוגי. אנשים ביפן מסוגלים להבין את אנה."

הודות למסע הקיצי ולחברות עם מארני, חל שינוי באופייה של אנה. היא נפתחת לסובבים אותה ואף מתחברת עם שכנה נוספת. בכך יש כדי להמחיש עד כמה חברות עשויה לעודד צמיחה אצל אנשים. "התקווה שלי היא שהצופים יוכלו למצוא את מארני שלהם בחייהם" אמר הבמאי. השינוי מתבטא גם בפניה, כאשר הן הופכות בהדרגה למלאות רגש. דרך הצגה של אזור כפרי ושקט, מרוחק מההמולה ומהסביבה הסואנת של העיר, מבקש הבמאי גם להנכיח את כוחו המרפא של המרחב הכפרי, את התפקיד המשמעותי שהוא עשוי למלא במסע האישי של אנשים אל תוך עצמם. לכן הסרט נותן ביטוי מרשים ומפורט ליופיו של הכפר וכיצד הוא יכול לשמש כלוקיישן מושלם להרפתקאות שמעצבות את מהלך חייו של אדם.

"נשמתה של האנימציה חיה בפרטים הקטנים" הוסיף יונבאיאשי ובכך הציג את הגישה המרכזית של סטודיו ג'יבלי: יצירת אנימציה מדוקדקת ונאמנה למציאות עד כדי לכידת הפרטים הקטנים ביותר שהופכים את עולם הסרט לכל כך מוחשי: פרוסת עגבנייה טרייה, פסל חיה מגולף בעץ שעדיין ניכרים בו סימני האזמל. העדינות ותשומת הלב לפרטים עוצרות נשימה. כשמארני מופיעה העולם סביבה פנטסטי, וכשהיא איננה, הסגנון הריאליסטי משתלט על המסך וכך מודגשת עוד יותר האיכות החלומית, העל טבעית שלה. עיצוב הווילה הוא תוצאה של סיורים בהוקאידו' שילוב אלמנטים של מבנים שונים וכן הסתמכות על מראה של וילה בעיירת הנופש קרויזאווה. יתר על כן, יונבאיאשי ביקש ממעצב סרטי הלייב אקשן יוֹהֵיי טָנֵדָה לצייר את הווילה כאילו הייתה דמות נוספת, כזו ששומרת על אנה. הודות למומחיות שלו, האמין הבמאי, נוצרה ווילה עם נוכחות מוחשית. אזור הווילה והביצה, אפוף ערפל לעיתים קרובות, מה שמוסיף לטון המסתורי של הסרט. "רציתי לדמות את השמים ללב של אנה", הדגיש, "מעוננים ומרגשים. זה היה אתגר גדול עבורי להעביר רגשות פנימיים דרך נופים וצבעים וכך להימנע מאמירה ישירה וברורה על המצב הרגשי של הדמות". לא רק האפור והערפל שולטים בפריים, אלא גם לצבע הכחול יש נוכחות בולטת לאורך הסרט. האוקיינוס, השמיים הכחולים הכהים, בגדי הדמויות הראשיות ואפילו צבע העיניים שלהן, כמעט כל סצנה מכילה אותו. אפילו את כרזת הסרט ממלא הכחול. כחול נקשר, בין היתר, למסתורין ולמיסטיות, ואלו מהדהדים לכל אורך הסרט, וכן לנעורים, לעצב, לשלווה. הן מארני והן אנה איבדו אנשים חשובים בחייהן, ולכן זקוקות למישהו שיבטחו בו ויעזור להן להתמודד עם העצב ולמצוא שלווה ברוכה. השימוש בצבעים הנו ביטוי לאופן העדין בו נרמזת מערבולת הרגשות בסרט.

מראה הוילה בסרט מתבסס, בין היתר על מראה בית בעיירת הנופש קרויזאווה

credit: https://www.wikipedia.org/

"כשמארני הייתה שם" נותן ביטוי לאלמנטים שהעניקו לסטודיו ג'יבלי את תו האיכות המפורסם בעולם האנימציה: האיזון בין פנטזיה לריאליזם, השימוש באנימציה כמדיום סיפור לא רק לילדים, האופי ההומניסטי. סרטי הסטודיו משתמשים באלמנט הפנטזיה אך רק בשירות הסיפור שהם מספרים. סרטים כמו "הטירה הנעה של האוול"" (ハウルの動く城、2004) ו"הנסיכה מונונוקי" מציגים ממלכות קסומות ויצורים פלאיים כדי לספר סיפורים גדולים על יחסי הגומלין של האנושות עם סביבתה. "כשמארני הייתה שם" משתמש בפנטזיה בצורה מאופקת. החברות יוצאת הדופן בין אנה למארני מופקעת במידה מתונה מתחום הריאליזם כדי לספר סיפור גדול יותר על משפחה, אהבה וחברות, על מסע לגילוי וחיבור עצמי, על ריפוי עצמי דרך אינטראקציות עם האחר, על פיוס עם העבר והתבגרות, על אהבה עצמית. מה שמקנה לסרט את הייחודיות שלו הוא התיאור העמוק של קשת הרגשות של אנה וכיצד היא נפתחת כלפי מארני ואחרים, תהליך מורכב בעולם הרגשות היפני. המורכבות הרגשית היא הכוח של הסרט. 

אחד המאפיינים הבולטים של סרטי ג'יבלי הוא מגוון דמויות הנשים הראשיות וסיפורי התבגרות לבנות. עבור אנה, דמות פגיעה ולכאורה רגילה לחלוטין, זהו מסע שבו היא לומדת כיצד להיפתח לאנשים סביבה, למצוא את כוחה הפנימי, לבנות מחדש את ההערכה העצמית שלה, להבין שהיא אהובה. אין בסרט טירות בשמיים, נסיכות לוחמות או חיות קסומות; זהו אחד הסרטים השקטים והמעודנים ביותר שסטודיו ג'יבלי יצר אי פעם כשחוט העל טבעי שזור בו באופן עדין להפליא. זהו סרט שמחזק את האמונה שלנו בקשרים אנושיים ומעניק לנו קצת רוגע ומפלט לנפש בזמנים טרופים אלו, בעולם הזה. גם אנחנו, כמו אנה, זקוקים לאוויר לנשימה.