"עושָׂה גלים" בנטפליקס - הסדרה "אָשׁוּרָה: ארבע אחיות"

הִירוֹקָזוּ קוֹרֶה־אֶדָה, אחד מגדולי הבמאים שפועלים כיום ביפן, מרחיב בשנים האחרונות את העשייה שלו גם אל המסך הקטן ומתנסה ביצירת סדרות המשודרות בנטפליקס. הסדרה שבישרה על שיתוף הפעולה בין הבמאי לבין ענקית הסטרימינג הייתה "השפית של בית המָאיְקוֹ " (舞妓さんちのまかないさん) שעלתה לאוויר בינואר 2023. הסדרה עוקבת אחר שתי חברות בנות 16, קִיוֹ וסוּמִירֶה, שעוברות מביתן באָאוֹמוֹרִי שבצפון יפן לקיוטו, בעקבות חלומן להיות מָאיְיקוֹ (גיישה מתלמדת). במהלך תשעת פרקי הסדרה הצופים נחשפים להתמודדויות אישיות, למערכות היחסים ולרגעים אינטימיים בין הנשים והנערות המתגוררות בבית הגיישה, תוך מתן דגש על אנושיות הדמויות. ניכר כי לנטפליקס יש תפקיד משמעותי בהפצת תרבות יפן בעולם, בעצם מתן במה למגוון רחב של סרטים וסדרות תוצרת יפן. סדרה זו, שעוסקת באחד האייקונים התרבותיים המפורסמים של יפן, הגיישה, ממאנת להיגרר אחר הדימויים הנפוצים שסובבים את דמות הגיישה כאישה מסתורית, אקזוטית, פתיינית, ובוחרת להציג דמויות עגולות יותר. קורה־אדה, שהקולנוע שלו מתאפיין בגישה הומניסטית, מכניס את הצופים לעולמן של נשים ונערות שבחרו בדרך חיים מסוימת ביפן של תחילת המאה ה-21. הוא עושה זאת מבלי להפוך כל התרחשות קולנועית למובנת עבור הקהל המערבי, ללא ויתור על הנכחת מורכבויות אישיות וללא מניפולציות רגשיות בוטות על צופיו. יתר על כן, הסדרה מקדמת מעורבות פעילה בקרב הצופים בעצם זימונם ליצור הקבלות בין חייהם לאלו של הדמויות המתמודדות עם קשיים שונים, מאבקים וניצחונות. בחירה זו מאפשרת לצופים להגיע לתובנות עמוקות יותר גם על עצמם וגם על התרבות היפנית מבלי לאמץ גישה פשטנית ומקלה מדיי. קורה־אדה בהחלט דורש מהצופים שלו להתאמץ. קריאת התגר על הסטריאוטיפים המערביים מטפחת גם הבנה וכבוד עמוקים יותר כלפי התרבות היפנית ומורכבותה, גם אם לעיתים דברים נותרים מעורפלים. עמימות וחוסר הבנה משמעותם גם איבוד שליטה, אבל יש בכך גם הכרה בעושר תרבותי וכבוד כלפי האחר.

הִירוֹקָזוּ קוֹרֶה־אֶדָה, 2015

Credit: https://www.wikipedia.org/

בינואר 2025 עלתה בנטפליקס הסדרה השנייה בבימויו, הדרמה הקומית "אָשׁוּרָה: ארבע אחיות" (阿修羅のごとく、２０２５). שלא כמו ב"שפית של בית המאיקו", בה קורה־אדה ביים את שני הפרקים הראשונים, ואילו שאר הפרקים בוימו על ידי בימאים צעירים בתחילת דרכם תחת פיקוחו, בסדרה החדשה הוא ביים את כל שבעת הפרקים. מדובר בעיבוד לרומן מאת קוּנִיקוֹ מוּקוֹדָה שהפך ב-1979 לסדרת טלוויזיה פופולרית ששודרה ב-NHK. מוקודה, בעלת שם כתסריטאית מעולה, אחראית גם על כתיבת התסריט לסדרה שנחשבת לאחת מיצירות המופת הגדולות של דרמות משפחתיות ביפן. את התסריט לדרמה המשפחתית הראשונה שלה היא כתבה ב-1974:  "משפחת קָנְטַארוֹ טֶרָאוּצִ'י " (内貫太郎一家). עלילת הסדרה נסובה סביב משפחת טראוצ'י שבראשה עמד אב המשפחה קנטארו, אדם עקשן וקשוח, נוטה לכעוס כאשר דברים לא מסתדרים בהתאם לרצונו. באותן שנים היו אלו האימהות שעמדו במרכז דרמות משפחתיות יפניות פופולריות רבות. במובן זה, הסדרה נחשבה לפורצת דרך בעצם התמקדותה באב המשפחה.

קוּנִיקוֹ מוּקוֹדָה, 1929

Credit: https://www.wikipedia.org/

נקודת המפנה בחייה של מוקודה התרחשה ב-1975, כאשר היא עברה ניתוח לטיפול בסרטן השד. שיעורי ההישרדות של המחלה היו אז נמוכים מכפי שהם היום, מה שהביא את מוקודה למחשבות עמוקות בנוגע לסיכויי ההחלמה, אך גם על האופן בו עליה לחיות את חייה מעתה ואילך. בלבה גמלה ההחלטה לעסוק רק בכתיבת תסריטים שקרובים ללבה. היא השתמשה בכישרון הכתיבה שלה על מנת לחטט לעומק פינות אפלות של מוסד המשפחה, באופן שלא נראה עד כה בדרמות משפחתיות ביפן. החיטוט הבלתי נלאה הוביל ליצירת דיאלוגים מציאותיים ונוקבים יותר. עשייתה נגדעה בנסיבות טרגיות כאשר ב-1981, בהיותה בת 51 בלבד, היא נהרגה בהתרסקות מטוס. העיבוד של קורה־אדה (לאחר סרט שיצא ב-2003 ואף עיבוד למחזה) משתדל להיות נאמן לסדרה המקורית, תוך הכנסה של התאמות מעודנות, כך שידברו אל לב הצופים בשנות האלפיים.

סיפורן של ארבע האחיות לבית טָאקֶזָאווָה שמתגוררות בטוקיו בסוף שנות השבעים עומד במרכז הסדרה. כל אחת מהן מתאפיינת באישיות שונה ובאורח חיים שונה. האחות הבכורה, טסוּנָאקוֹ, אחראית על סידורי הפרחים (אִיקֶבַּנָה) במסעדה מקומית. היא התאלמנה לפני מספר שנים ובנה היחיד מתגורר בעיר סֵנְדָאי. מָאקִיקוֹ, האחות השנייה, היא עקרת בית במשרה מלאה, נשואה לעובד חברה ואם לשני ילדים מתבגרים. האחות השלישית, טָאקִיקוֹ, היא ספרנית רווקה בעלת מראה שמרני. נראה כי למרות שהיא סקרנית לגבי אהבה, אין לה את האומץ הנחוץ לחפש אותה. האחות הצעירה, סָאקִיקוֹ, שבצבעוניותה ובאורח חייה עומדת כניגוד לטאקיקו, עובדת כמלצרית ונמצאת במערכת יחסים עם מתאגרף.

בתחילת הסדרה, חורף 1979, טאקיקו מפצירה באחיות לקיים מפגש משותף כך שתוכל לחלוק עמן חדשות דרמטיות: בלש פרטי שאת שירותיו שכרה אימת את חשדותיה כי אביהן קוֹטַארוֹ מנהל רומן עם אישה צעירה ממנו בעשרות שנים, בעודו נשוי לאמן פוּגִ'י. פעמיים בשבוע הוא יוצא מהבית באמתלה של עבודה, אך למעשה הוא מבקר את אותה אישה וגם, ילד כבן שמונה שקורא לו "אבא". כל אחת מהאחיות מציגה תגובה ראשונית משלה, כאשר בין היתר נוכחת גם סובלנות כלפי כשלים גבריים, כזו שעשויה להיות צורמת מדיי עבור צופים בימינו. ביפן של שנות השבעים אב המשפחה היה לרוב המפרנס הבלעדי ובגידה של הבעל באשתו נתפסה לא פעם כדרך להפגת לחצים או כהתנהגות בלתי נמנעת שניתן להעלים ממנה עין, כל עוד נשמרה חשאיות בנושא. כיום אמנם ניכר שיפור משמעותי לעומת חוסר האיזון המגדרי של אותם ימים, אך עדיין לא ניתן לדבר על החברה היפנית כחברה שוויונית. הסדרה רלוונטית גם בהקשר המודרני שכן לעיתים הלך המחשבה שרווח בשנות השבעים עדיין מהדהד. בגידה אמנם אינה מקובלת מבחינה מוסרית, אך יש זוגות שבוחרים להישאר נשואים בכדי לשמור על שלמות התא המשפחתי.

בשלב מסוים, מכתב אנונימי שמופיע במדור "מכתבים למערכת" בעיתון מפרט את הסוד המשפחתי, והאחיות תוהות מי מהן אחראית על כתיבתו, שכן פרסומו ברבים משול לבגידה במשפחה. למרות המסר המעורפל שעולה מן המכתב הוא מציב שאלה מפורשת: האם אושרן של נשים באמת תלוי בכך שהן לא יעשו גלים? מנקודה זו קורה-אדה מניע את העלילה באמצעות שרטוט חייהן של ארבע האחיות. הוא עושה זאת תוך חיפוש מתמיד אחר תשובה לשאלה המורכבת שמשלבת בין דחייה לבין הוקרת תודה לגברים על מעשיהם למען נשים, בין בחירה בלב לבין הליכה בתלם, בין חשיפה לבין איפוק והכלה. כך גם קורה-אדה בוחן שוב בדרך מרתקת נושא שמעסיק אותו במרבית סרטיו: התא המשפחתי היפני שמתאפיין בדינמיות וגיוון, וכן את הדינמיקה המורכבת בין חבריו. גם ביצירה זו, כמו ביצירות רבות אחרות שלו, קורה־אדה משלב אלמנטים של סיפור בלשי ובכך מאתגר את צופיו ואת גבולות הז'אנר הקולנועי.  

קורה־אדה מרחיק את הפוקוס של הדרמה המתפתחת מהאב אל חייהן האישיים של האחיות שמקבלים תפניות חדשות. הרחקה זו מספקת לו קנבס רחב יותר עליו הוא בוחן תגובה מגדרית לבגידה. הגילוי המשמעותי אודות הבגידה משמש כזרז לדרמה ומניע רצף של אירועים וגילויים. בעקבותיו הקשרים בין האחיות, בינן לבין בני זוגן ובינן לבין הוריהן מתעצבים מחדש בדרכים עדינות יותר ופחות. על ידי ההתמקדות בנקודות המבט שלהן קורה-אדה מציג לצופים תמונת מצב תרבותית וחברתית מרתקת של אותה תקופה ושל הלחצים שהיו מנת חלקן של נשים, לחצים שגברים אינם יכולים להבין. טסונאקו הבכורה, כמי שמנהלת בעצמה רומן עם גבר נשוי, מתבוננת אל תוך עצמה. מאקיקו מתחילה לחשוד שמא בעלה בוגד בה ונדמה כי היא תוהה עד כמה היא דומה לאמה. סאקיקו הצעירה מחליטה להתעלם מהבוגדנות של בן זוגה ואף מעודדת אותו להתפתח כמתאגרף, ואילו טאקיקו המכונסת מוצאת אהבה. אהובה, היחיד מבין הגברים שאינו חשוד בבגידה, זכה לאהדה רבה בקרב גולשות ברשתות החברתיות ביפן כ"בן זוג מושלם", מי שאולי נראה "ביישן ומשעמם מבחוץ, אבל מתגמש ומכיל מבפנים". הוא אהוב בשל היותו קשוב לרגשותיה של טאקיקו, ובכל זאת, כשהוא לא מסכים איתה, הוא מבטא בבירור את דעותיו שלו. מעניין לראות שמוקודה הציגה דמות כל כך מודרנית בדרמה משפחתית בסוף שנות השבעים.

בהשוואה לסדרה המקורית, קורה־אדה מעניק לדמויות הנשים יכולת פעולה עצמאית יותר, הערכה עצמית גבוהה יותר, כך שהן גם פחות מוכנות להתמיד בהעמדות הפנים ולסבול בשתיקה, לעיתים עד כדי התקוממות ברורה נגד נורמות חברתיות. המרד של האחיות טָקֶזָוואָה נגד השקט שהחברה היפנית כופה עליהן כנשים הוא עדין אך עמוק. למשל, בעוד בסדרה המקורית נראה כי סאקיקו שחיה עם מתאגרף לא מוצלח היא אישה כנועה יותר, בעיבוד המחודש קורה־אדה מעניק לדמותה חוזק משמעותי כך שהיא מצליחה לממש את עצמה כאדם, בד בבד עם בנייה תקיפה יותר של שאיפות מקצועיות אצל בן זוגה.

שם הסדרה לקוח משמן של ישויות אלוהיות עוצמתיות, הן של המיתולוגיה ההינדית והן של הקוסמולוגיה הבודהיסטית, שבין היתר מתאפיינות בדואליות וכמי שמצויות בקונפליקט תמידי בין טוב לרע. מחד, מסורות, מיטיבות ומכבדות, ומאידך גיסא, חשדניות, ששות אלי קרב כשבתוכן מבעבע זעם שעשוי להתפרץ בכל רגע. הדואליות היא גם נושא שעובר כחוט השני לאורך הסדרה. כך, לא פעם, התנהגות במרחב ציבורי אינה תואמת את מה שמתרחש מאחורי דלתיים סגורות, ואפילו הדמות המוסרית ביותר מציגה התנהגות שערורייתית. דואליות מאפיינת כל אחת מהאחיות, וכן את מערכות היחסים ביניהן. הנשים הללו מגלמות מערבולות של רגשות המתנגשות זו בזו בעוז. הן נוטות להתווכח ביניהן, אך גם חולקות רגעים של חיבור עמוק ודואגות אחת לשנייה. דוגמה לכך היא מערכת היחסים המורכבת בין טאקיקו לסאקיקו. ברגע חשוף מתוודה טאקיקו כי היא ייחלה שדבר מה רע יקרה לאחותה הקטנה, לאחר שזו התרברבה בהצלחתה. עם זאת, היא מוסיפה כי "הקטע של האחיות הוא ממש מוזר. לפעמים יש בינינו קנאה ממש עזה. ולמרות זאת…כשהאחיות שלי אומללות…בסופו של דבר, זה בלתי נסבל."

"נשים הן כמו אשורה", מציין טַאקָאוֹ, בעלה של מאקיקו, בעודו מתבונן מהצד בארבע האחיות, משגשגות במעין יקום נפרד משלהן כשהן מוארות בקרן שמש עדינה. "אשורה הן אלות הודיות. הן נראות כאילו יש להן את כל המידות הטובות, אבל הן גם אוהבות לדבר סרה באחרים" הוא מוסיף, מדגיש גם הוא את הדואליות שמאפיינת את מהותן. משמעות האשורה נוכחת כבר בפתיח של הסדרה. בעוד בשוטים הראשונים כל אחת מהן נראית רגועה ובשליטה, השוטים הבאים מנכיחים את הזעם המתפרץ של נשים על הגברים בחייהן. הן מישירות מבט למצלמה, משליכות לעברה בעוצמה חפצים, או שולחות את אגרופן, וכך היא מדומה לבני זוגן. בריאיון עמו ציין קורה־אדה כי הציפייה מנשים ביפן היא לשמור על חזות שקטה, כזו המשדרת רוגע ואדיבות, אך הוא ביקש לתת ביטוי דווקא לתחושות המודחקות לרוב, אלו של כעס ועלבון. בסצנה נטולת מילים אך מלאת עצמה, אם האחיות, פוג'י, מגלה מכונית צעצוע במעיל של בעלה. היא משחקת עם המכונית ומזמזמת לעצמה שיר, ואז פניה מתכווצות מזעם. היא מרימה את המכונית ומשליכה אותה בעוצמה מפתיעה, עד כי הזריקה מותירה חור בדלת הנייר. הכעס שהצטבר בשקט התפרץ לבסוף. לסצנה קצרה זו מתומצת דיוקן נוקב של הפשרות המצופות מנשים, אך גם ההתקוממות נגדן והשאיפה להתעלות מעל מגבלות חברתיות.

גם ההומניזם של קורה־אדה ניכר היטב באפיון של כל אחת מהאחיות. הלבוש למשל מספר לצופים מי הן. טסונאקו הבכורה אמנם מתאימה את לבושה המסורתי, הקימונו, לתחום עיסוקה, אך גם לא פעם האופן בו הוא מונח ברישול על גופה מספק גוון חושני יותר. לבושה המוקפד של מאקיקו, מאופיין בצבעים שקטים בגווני חום ובחצאיות בגזרה ישרה באורך המכסה את הברך. טאקיקו בשערה האסוף, משקפיה בעלי המסגרת השחורה ולבושה הכהה והשמרני נאמנה למראה הספרנית, ואילו סאקיקו מקפידה על לבוש צבעוני וראוותני, בין אם זה כדי להתאים לגילה הצעיר או כדי לשדר הצלחה חומרית. ויש גם את הפרטים הקטנים שיוצרים את הדמות והרגליה. כך למשל טסונאקו מרבה להתנהל בישיבה נמוכה מסורתית. מאקיקו מתאפיינת בפעלתנות ובהבעת פנים חקרנית. סאקיקו, שכלפי חוץ חוטאת לעיתים בהתנשאות, מגלה חזות שברירית ברגעים אינטימיים קטנים. טאקיקו מקמטת את מצחה כשדעתה לא נוחה עליה או מהדקת את משקפיה כשהיא נבוכה. לא פעם רגעים דרמטיים משמעותיים מותנעים על ידי מכשיר הטלפון. זהו אמצעי יומיומי, שעצם מהותו היא אנושית, שכן הוא משמש לתקשורת בין אנשים. הדרמה מתחילה עם שיחת הטלפון הגורלית של טאקיקו לאחיותיה. בשיחה אחרת סאקיקו חושדת במאקיקו כמי שאחראית על פרסום המכתב בעיתון, ואילו טעות במספר זורעת את זרעי החשד של מאקיקו בבעלה. השימוש החוזר ונשנה במכשיר הטלפון לאורך פרקי הסדרה מדגיש לא רק חיבור אנושי אלא גם ניתוק ומרחק בין אנשים.

לאורך הסדרה קורה-אדה מקפיד לשמור על איזון בין היבטים קומיים לטרגיים. השיחה הראשונה בין האחיות בנוגע לסודו של האב יכלה הייתה להיות מוצגת כטרגדיה, אך במקום זאת מתלווים אליה קלילות ומעבר תכוף בין הלם לשעשוע, כל זאת במהלך ארוחת ערב רועשת. גם נושאים רציניים אחרים מטופלים עם קורטוב של הומור. התנודתיות הזו מקנה לסדרה את הפן ההומני והנוגע ללב, תחושה שאנחנו צופים בחיים עצמם. האינטראקציות בין האחיות בסצנות בהן הן חולקות יחד את המסך סוחפות ומאירות על הקשר העמוק ביניהן. למרות העיסוק בנושא מורכב של בגידה, הסדרה מכילה סצנות רבות בהן האחיות מתלוצצות, מרכלות, מעלות זיכרונות, מתחבקות, צוחקות, מתווכחות ואוהבות סביב שולחנות האוכל, בבתים ובחצרות, בהלוויה ובחתונה.

"אשורה: ארבע אחיות" לוקחת את הצופים ליפן של סוף שנות השבעים במאה שעברה, אל תפיסות החיים, אל יחסים בין נשים לגברים, אל האווירה, אל עיצוב הבתים והלבוש. הסדרה מציירת דיוקן חם ומשעשע של שבט אחיות מלוכד שבהחלט עושה גלים ומותיר חותמו על המסך.