במסגרת פסטיבל הסרטים הבינלאומי ה-38 של חיפה שיתקיים בחול המועד סוכות (8-17.10.2022), יוקרן סרטו הנפלא של אקירה קורוסאווה "איקירוּ" (生きる、1952). ההקרנה תתקיים במסגרת דאבל פיצ'ר עם הסרט "לחיות" (Living, 2022), העיבוד החדש לסרט, בבימוי אוליבר הרמנוס. את "איקירו", "לחיות" בתרגום לעברית, ביים קורוסאווה ב-1952, עם סיום תקופת כיבוש בעלות הברית ובמהלך תקופת השיקום של יפן. יפן החלה להסתגל לדמוקרטיה ולקפיטליזם המערביים והשפעות אמריקאיות ניכרות לכל אורך הסרט: למשל, בסגנון הלבוש והשיער, בבגדים, בריקודים, בשלטים ובפס הקול. יש הטוענים כי הסרט אף מדגים תהליך רוחני שיפן עברה בתקופת התאוששות זו, ועניינו מתן ביטוי לתפיסה מערבית המעמידה את הפרט ופעולותיו במרכז.
הסרט זכה לשבחים רבים ובפרסים נחשבים בפסטיבלים שונים ביפן. במרכזו דמותו של קָנְגִ'י וָאטַאנָבֶּה, אלמן שמתגורר עם בנו ואשת הבן, ומשמש כעובד ציבור בעיריית טוקיו. ואטאנבה, אותו מגלם השחקן טָקַשי שימוּרָה שהופיע בעשרים ואחד סרטים של קורוסאווה, ידוע במסירותו לעבודה, כאשר במשך שלושים שנות עבודתו כראש מחלקה לא החמיץ אפילו יום עבודה אחד. כאב בטן טורדני שולח אותו לביקור אצל הרופא, ולמרות שלא נאמר לו ישירות, הוא מבין כי יש לו סרטן קיבה ונותרו לו חודשים ספורים לחיות. בעקבות הגילוי המטלטל גומלת בלבו ההחלטה לצאת למסע בחיפוש אחר משמעות עמוקה יותר לחיים וניסיון לפצות על הזמן האבוד. "איקירו" משך את תשומת לבם של המבקרים לא רק עקב העיסוק בשאלות קיומיות ובהתמודדות עם המוות, אלא גם הודות לשימוש בשפה קולנועית נועזת לתקופה: הסרט מורכב משני חלקים, המשקפים את הדואליות של חיים ומוות ושזירתם זה בזה, תוך שימוש בפלאשבקים, נקודות מבט מגוונות, משחקי אור וצל וקריינות של מספר חיצוני יודע-כל.
כרזת הסרט "איקירו", 1952
החלק הראשון נפתח בצילום רנטגן של הריאות של ואטאנבה. צילום זה מבשר כי חלק זה מתמקד בהיבטים פנימיים – הסרטן המתפשט בגופו והחיפוש הפנימי שלו אחר משמעות לחיים. יתר על כן, על רקע הצילום מבשר הקריין על המחלה, בקול קר נטול סנטימנטים, ובכך מעניק לצופים ידע מקדים, עוד לפני שהגיבור עצמו נחשף למצבו הרפואי. מיד לאחר צילום הרנטגן אנו פוגשים את ואטאנבה, יושב ליד השולחן במשרד ושקוע בעבודה חדגונית, כשברקע הררי טפסים. "למעשה, הוא בקושי חי", מציין הקריין, "כל רצון או תשוקה לעשייה נשחקו בידי המכונה הבירוקרטית", הוא מוסיף ביובש. נדמה שמה שגרוע יותר מצילום הריאות, מהמוות הממשי עצמו, הוא מראה ואטאנבה הקמל במשרד האפרורי, מנהל חיים נטולי משמעות, נסחף ללא מטרה או תשוקה בזרם החיים. אמירות הקריין מעוררות בנו אמפתיה ראשונית כלפי דמותו הגמלונית של ואטאנבה ובמקביל מציבות בפנינו מראה להתבוננות נוקבת במהלך החיים שלנו.
קורוסאווה רותם גם את פס הקול כדי להדגים את המצב הנפשי המורכב של ואטאנבה לאחר הביקור אצל הרופא. הוא צועד ברחוב, ראשו יגע וכתפיו שחוחות, כשלפתע, שאגת משאית ורעשי בנייה פורצים לפס הקול. ואטאנבה והצופים מופתעים, ותשומת הלב נמשכת לאילמות הסצנה עד כה. היעדר הצליל ממחיש את הייאוש שאופף את ואטאנבה לאחר הפנמת הבשורה הקשה, ואילו הרעש ממחיש את סערת הרגשות בה הוא נתון. בנקודה זו גם הצופים עשויים לשאול את עצמם: מה היינו עושים אם הרופא היה מבשר לנו שנותרו לנו רק חודשים ספורים לחיות? האם היינו בוחרים לבלות את הזמן הנותר בחיק משפחה וחברים? או אולי היינו בוחרים לעשות משהו שתמיד רצינו אבל לא העזנו? ואולי היינו מחליטים לעשות מעשה אחרון שיותיר חותם עמוק ויהפוך אותנו לבלתי נשכחים? בהדרגה, המוות האורב מעבר לפינה מעורר אצל ואטאנבה מודעות לחייו הריקניים חסרי התוחלת שעברו עליו ללא הישגים מרשימים, אך במקביל מצמיח בו גם כמיהה לחיים בעלי משמעות.
ואטאנבה יוצא למסע שמעצם טבעו מכוון לתנועה בחלל ובזמן אך גם נושא משמעות מטפורית, במובן של תהליך של שינוי פנימי, התהוות של זהות שונה מזו המקורית וגיבוש פרספקטיבות חדשות. תחילתו של המסע במפגש בתולי עם חיי הלילה שמציעה טוקיו שלאחר המלחמה, בחברת סופר שואטאנבה פוגש בבר מקומי. השיחה ביניהם מספקת לו הזדמנות להישיר מבט כנה אל עצמיותו. הוא שואל, ספק את הסופר ספק את עצמו, עבור מה חי כל השנים האלו. בדבריו אלו מהדהדים גם דבריו של קורוסאווה על יצירת הסרט: "לפעמים אני חושב על מותי [...] אני מרגיש שנשאר לי כל כך הרבה לעשות [...] אני מרגיש שחייתי כל כך מעט. אני נותר מהורהר אך איני עצוב. מתוך תחושה זו נולד איקירו". הסופר עצמו מגיב בעצב לסערת הרגשות של ואטאנבה: "אנחנו מבינים עד כמה החיים יפים רק שאנחנו עומדים פנים אל פנים מול המוות".
באמצעות הסצנה הלילית קורוסאווה מדגיש את החרדה וחוסר ההתמצאות שחווה ואטאנבה, מבליט את ההבנה הכואבת שהוא עובר ביחס לחייו נטולי העניין, ובמקביל מבטל את סיפוק החושים המיידי והבריחה מהפיכחון כאמצעים יעילים לאורך זמן להתמודדות עם קשיים. לאורך הסצנה מופיעים פריימים עמוסי דמויות ופריימים בהם מצולמים ואטאנבה והסופר דרך גדרות, תבניות מסורגות, מבנים ומחסומים שונים. יחד עם אמירותיו המהדהדות של הגיבור על חיים חסרי משמעות, צילומים אלו מדגישים את תחושת המלכוד של ואטאנבה, את היותו אסיר בחייו שלו ואת הקושי להשתחרר ולחיות בצורה אותנטית. העולם הפנטסטי של עומס אודיו-ויזואלי מהפנט את ואטאנבה אך גם מעמיס עליו רגשית.
אקירה קורוסאווה, על הסט של סרטו "שבעת הסמוראים", דצמבר 1953.
Credit: wikimedia.com
המסע מקבל תפנית כאשר הוא נתקל בטוֹיוֹ, עובדת צעירה ממשרדו בעלת דעות נחרצות על הבירוקרטיה היפנית. היא מבקשת להתפטר בעודה מדגישה בפניו את השיממון הרגשי והמחשבתי המתלווה לעבודה המונוטונית של עובד ציבור. למעשה, כבר בתחילת הסרט מוצגת מערכת מסורבלת ואדישה זו כמי שמתעמרת באזרח הקטן ומכשילה את מאמציו, כאשר קבוצת נשים המבקשות להקים מגרש משחקים במקום בור שפכים נאלצות לעבור בין המחלקות השונות, מבלי לקבל מענה הולם לפנייה. העובדים מוצגים כחסרי תועלת וכמי שמפחדים לקחת על עצמם כל סוג של אחריות. ואטאנבה מצדו, מתנחם בנעורים של טויו, בהתבוננות באהבת החיים, ההתלהבות והשמחה שלה, ומשתדל לבלות במחיצתה כמה שיותר זמן, מתוך תקווה שתכונות אלו ידבקו גם בו לפני שימות, ולו רק ליום אחד.
רבים מהבילויים המשותפים שלהם כרוכים באכילה, אם כי לרוב טויו היא הסועדת היחידה. בבחירת בילוי מסוג זה מדגיש קורוסאווה את אופי המחלה של ואטאנבה, שכן הסרטן המקנן בגופו מקשה על קיום פעולה זו שנחשבת לאחת מהנאות החיים. יתר על כן, למחלתו של ואטאנבה יש משמעות מיוחדת בהקשר יפני, שכן בניגוד לתפיסה המערבית, הרואה בלב כמקום משכנו של הרגש, עבור היפנים, הבטן היא משכן הרגשות. הסרטן אפוא מאיים לכלות לא רק את גופו של ואטאנבה אלא גם את הווייתו.
בהשראתה של טויו, שמעדיפה ליצור ולשמח את האחר דרך עבודה מעייפת ותובענית על פני החדגוניות המאפיינת את העבודה בעירייה, ניצתת אצלו ההארה כי גם עבורו עדיין לא מאוחר מדיי בכדי לעשות מעשה משמעותי שיחבר בין האושר שלו לזה של האחר. את רגע ההארה של ואטאנבה בוחר קורוסאווה למקם במסעדה בחברתה של טויו, כשברקע נערות השרות את השיר "יום הולדת שמח". במישור המפורש מכוון השיר לחברתן החוגגת את יום הולדתה, אך במישור המרומז הוא מושר לגיבור שלנו, המציין את לידתו מחדש.
קשרים בין אישיים מוצגים, אם כן, באופן אמביוולנטי: המשפחה הגרעינית שאמורה לספק קרבה ותמיכה רגשית מצטיירת בסרט כמנוכרת. קורוסאווה כך מבקר את היחס אל הזקן מצד המשפחה היפנית. ואטאנבה מנסה לשתף את בנו בייסוריו, אך הבן שחומד את כספו של האב לא סבלני וקשוב מספיק בכדי להתוודע למחלתו. סדרת פלאשבקים המציגה את היחסים בין השניים בסיטואציות שונות בחיים רק מדגישה עד כמה האב והבן התרחקו זה מזה. עם זאת, דרך החיפוש אחר משמעות, ואטאנבה יוצר מערכות יחסים חדשות עם זרים. אלו מציעות עבורו נחמה רגשית ורוחנית, כאשר נראה כי קל לו יותר לחשוף את דבר מחלתו לזרים מאשר לדבר על כך עם משפחתו.
החלק השני, במעין התכתבות עם החלק הראשון, נפתח בתצלום פניו של ואטאנבה, תלוי מעל המזבח בטקס האשכבה שלו, ובקולו של הקריין שמבשר שוב בקול נטול רגש כי חלפו חמישה חודשים מאז מותו. גם כאן התמונה הפותחת את החלק נותנת את הטון, שכן זה יוקדש למעשיו החיצוניים של הגיבור, בפרט מאמציו להוציא לפועל את הקמת מגרש המשחקים, בהתאם לבקשת קבוצת הנשים. עמיתיו של ואטאנבה מספרים על החודשים האחרונים בחייו, מנסים לפענח את התנהגותו ואת תעלומת מותו, כאשר סדרת פלאשבקים מציגה את פעולותיו ונחישותו העיקשת והמפתיעה למען הפרויקט, ומכאן גם את האפשרות למפגש משמעותי עם אחרים דרך יוזמות אמיצות. נראה כי האימפקט של עשייתו כה גדול כך שגם ניסיון לאפיין אותה כחלק מחובותיו הרשמיות במסגרת עבודתו, יחד עם מתן קרדיט למחלקות אחרות בעירייה והעומדים בראשן ובכך לצמצם את תרומתו של ואטאנבה לפרויקט, לא צולח. יתרה מזו, מתוך ניסיונות הפענוח של דמותו מתהווה אף תחושה שואטאנבה עשוי להפוך למקור להשראה רוחנית עבורם והם ילכו בדרכיו.
החשיפה לדמותו של ואטאנבה ומעורבותו בפרויקט הקהילתי דרך זיכרונות ונקודות מבט של אחרים משרתות במידה רבה את הקושי הגדול בהבנה מלאה של המניעים והעמדות של האחר כלפי החיים. בסופו של דבר, מתוך הסיפורים הללו עולה כי ואטאנבה חי חיים מספקים בפרק זמן קצרצר, יותר מכל מה שחווה לאורך שנים ארוכות מחייו. הוא מצא את המשמעות שחיפש, ויש בכך כדי להעביר את המסר שלמעשינו יש פוטנציאל להאריך חיים יותר מאיתנו. יתרה מזו, החלק השני משלים את הדואליות של דמותו, שכן בניגוד לקיפאון וחוסר העשייה שאפפו את חייו, למותו נקשרת דינמיות ועשייה.
וודאות המוות מניעה אפוא את ואטאנבה לפעולה ואי השקט שאוחז בו מתבטא ביציאה שלו למסע של גילוי עצמי אחרי שנים רבות של אובדן העצמי. קורוסאווה מבקש לחשוף את האדישות המסוכנת המאיימת לערער את ההתפתחות האישית ובד בבד להדגים את חשיבותו של המעשה היצירתי לאדם, ללידתו מחדש ולהעצמתו. כלומר, לא רק יכולתו של הפרט לעבור טרנספורמציה עומדת במרכז הסרט אלא גם יכולתו לעשות זאת באמצעות מעשה היצירה – הן כאמצעי לישועה אישית והן למען הכלל. באחד הראיונות עמו אמר קורוסאווה כי "אנשים שמתעסקים ביצירה הם חמדניים כלפי העולם, נמצאים בחיפוש תמידי אחר סיפוק, וזה הכוח שמניע אותם לעבוד וליצור." חמדנות זו נובטת גם אצל ואטאנבה והיא זו שעומדת מאחורי הטרנספורמציה שהוא חווה, מדריכה אתו בחיפוש האישי אחר הגשמה עצמית.
דרך ההתגייסות להקמת מגרש משחקים שכונתי מחבק ואטאנבה באופן מטפורי את עצמו ואת הילד שבו. האופן בו בחר קורוסאווה לבטא הספד עצמי של אדם מרוצה שהצליח ליצור משמעות לחייו, כאשר המצלמה עוקבת אחר ואטאנבה שמתנדנד על נדנדה בפארק המושלג, שברירי וחזק בו בעת, הוא פיוטי ומכמיר לב. לדעתי, זו אחת הסצנות היפות בקולנוע היפני.
וואו, סיימתי לראות את הסרט עכשיו בעקבות ההמלצה. הוא פשוט סרט מעולה. ממש יצרית מופת.
תודה רבה על ההמלצה!!