• meitaleigakan

"ביום של הפצצה" – פצצת האטום בסרט "פיקה דון"



בבוקר ה-6 באוגוסט 1945, בשעה 8:15, הטילה ארצות הברית פצצת אטום על הירושימה. שלושה ימים לאחר מכן, ב-9 באוגוסט, ארצות הברית הטילה פצצה גרעינית נוספת, הפעם על נגסאקי. פצצות האטום שהחריבו את שתי הערים היפניות גרמו למספר עצום של קורבנות בנפש ולנזקים גופניים, נפשיים וחברתיים שנמשכים עד היום. שנים מעטות לאחר מכן, עם סיום הצנזורה הקפדנית של הכיבוש האמריקאי, החל הקולנוע היפני לחקור את המשמעויות השונות שנלוות לפצצה.


קורפוס היצירות הקולנועיות היפניות שעוסקות בפצצת האטום מרשים בהיקפו. לאמנות הקולנוע שעוסקת, בין היתר, ביצירת דימויים ובהחייאת העבר, יש תפקיד חשוב בעיצוב זיכרון קולקטיבי של עם ובתיווך העבר לדורות של צעירים שלא חוו על בשרם את אימת הפצצה. ברשומה זו אעסוק בסרט האנימציה הקצר "פִּיקָה-דוֹן" (ピカドン) משנת 1978 המדגים את אחד מאופני ההתמודדות של הקולנוע היפני עם נושא טעון זה. הסרט בוים על ידי רֶנְזוֹ קִינוֹשִיטָה שהלך לעולמו ב-1997 ועל התסריט אחראית אשתו ושותפתו המקצועית סָאיוֹקוֹ קינושיטה. אמנם מדובר באנימציה, ומכאן שזו עשויה להיות יצירה החורגת מגבולות המציאות וטובלת במחוזות הפנטזיה, אך המטרה היא תיעודית ביסודה, כפי שמעידים היוצרים – לספר את הסיפור של אותם אנשים שנקטפו בטרם עת ולתת ביטוי להרס שנתפס כבלתי ניתן לתיאור. שם הסרט מגלם את מהות ההרס. "פיקה דון" הנו מונח יפני שמתייחס לשני חלקי הפיצוץ האטומי: האחד, "פיקה", הבזק האור הראשוני, מסנוור בעוצמה חריגה. השני, "דון", הפיצוץ העז מחריש האוזניים, רגע הבום.


בסרט שאורכו כשמונה דקות אין נרטיב ספציפי, אין נקיטת עמדה פוליטית או פרספקטיבה היסטורית המספקות קונטקסט ברור ולא מובעת בו האשמה ישירה כלפי האמריקאים. עם זאת, "פיקה דון" הוא בין סרטי האנימה הראשונים שעסקו באופן גרפי בוטה בהשפעות הגופניות המיידיות של ההפצצה הגרעינית. בשל כך, חרף איכות התמונה הנמוכה עקב נזקי הזמן, הסרט עדיין רלוונטי לבחינה של ההתמודדות היפנית עם הפצצה. כמו כן, הוא אינו סרט קל לצפייה, אך עם זאת זכה בפרסים בפסטיבלי קולנוע שונים ברחבי העולם.

היוצרים רנזו וסאיוקו קינושיטה


בשנים הראשונות שלאחר המלחמה גם יפן לא ששה לתת ביטוי פומבי חשוף וישיר לטרגדיה. גישה זו נבעה לא רק מתוך רצון להסתיר עבר לאומי מביש ופשעי מלחמה, אלא גם מתוך שאיפה להימנע מפגיעה במורל הלאומי ובכוח ההתאוששות. השלטונות היפנים העלימו מידע מהאנשים ששרדו את הפצצה (הִיבְּקוּשָה ביפנית), כך שההתמקדות הלאומית בשיקום צמצמה מתן ביטוי אישי לחוויות קשות – היבט חיוני לתהליך הריפוי. את הבחירה של יוצרי הסרט להימנע ממלל כלשהו ולהנכיח מעין צרחות אילמות ניתן לראות גם כביטוי לביקורת על אופן התמודדות לאומית וחברתית זו.


הסרט "פיקה דון"


"פיקה דון" מבוסס על עדויות וציורים של אלו שחוו את הפצצה ומציג מבע קולנועי עשיר, בדגש על פס הקול. בחציו הראשון מוצג רצף תמונות של חיי יומיום בהירושימה בבוקר ה-6 באוגוסט לקול נגינת פסנתר ענוגה שמעוררת פרץ של נוסטלגיה: משפחה מתכוננת ליום חדש, ילדם הקטן משחק במטוס מנייר, יופיו של הטבע, אנשים נוסעים בחשמלית, ילדים מצחקקים. תמונות אלו של שגרה ברוכה משמשות כתזכורת למה שאבד ומזמינות את הצופים להזדהות עם תושבי הירושימה. עם זאת, פס הקול גם מבשר רעות. לפתע נשמע צליל תקתוק שעון שמייצר אסוציאציה של ספירה לאחור עד לרגע הטלת הפצצה. באופן בלתי מודע הציפייה של הצופים לקראת האירוע הטרגי מתגברת. קולות הצחוק וצרצורי הציקדות מפנים מקומם לרעש רועם של מטוסים מתקרבים.


על האימה המתקרבת מרמזים לא רק המטוסים הצבאיים שמופיעים בשמים, אלא גם הבזקי אור, האזעקות ותמונות החיילים והאזרחים שנרתמים למאמץ המלחמתי. סממני מלחמה אלו נעלמים לרגע מהמסך ובמקומם מופיעה תמונה של אם עם ילדיה הקטנים ורצף תמונות של אנשי העיר. ברקע נשמעת נגינת הפסנתר הסנטימנטלית, אך משולב בה צליל עמום של אזעקה. הילד הקטן מנסה להעיף את מטוס הנייר ממרפסת ביתו, אך המטוס ממאן להמריא אל על וצונח ארצה, כמעין סימן לבאות. המוזיקה נפסקת בפתאומיות, המפציץ האימתני ממלא את המסך בעודו מתקרב לעיר והמתח מתעצם. הן נקודת המבט של המטוס והן נקודת המבט של האנשים שמביטים לעברו נוכחות לסירוגין. הפצצה מתחילה בנפילתה על העיר ומיד עוברים להתמקד שוב בילד עם מטוס הנייר בידו, אך הפעם "פיקה", הבזק האור העז, חותך את פניו, וכך גם את פניהם של האחרים, מותיר תמונות בשחור לבן. לאחר מכן נשמע ה"דון", הפיצוץ מחריש האזניים שמרעיד את המסך וממלאו בלשונות עשן.


גוון הסרט משתנה. את המסך ממלאים אנשים שנמסים באימה ובייסורים, בעוד צלילים צורמניים ממלאים את פס הקול – מחד גיסא מחניקים את הזעקות ומאידך גיסא מבליטים אותן. הוויזואליות של הגוף האנושי המתפרק מבעיתה ומפורטת: עור מתקלף ונמס, עיניים יוצאות מחוריהן, שיניים נושרות, גופות מפוחמות עד ללא הכר. בני הזוג קינושיטה חקרו בקפידה את השינויים הגופניים שהתרחשו בעקבות הפיצוץ האטומי ונתנו לכך ביטוי מרכזי בסרט. הדקות שמוקדשות להנכחת החשיפה הראשונית לפיצוץ מייסרות, אך התמונות של ניסיון ההתאוששות מיד לאחר מכן מענות אפילו יותר. התמונות הללו הן פוסט-אפוקליפסה טהורה: אנשים שצורתם התעוותה משוטטים המומים ברחובות, אחרים שוכבים וניתן רק לדמיין את אנקות הכאב שלהם. אמא נושאת על גבה גוף חרוך של ילד, גופות פזורות בכל מקום. יד מבצבצת מתוך הריסות, לכאורה מושטת לעזרה, אבל כשמישהו אוחז בה ומושך, העור יורד כמו כפפה, משאיר רק עצמות חשופות. תצלום של פטריית העשן המיתמרת לשמיים מזכיר לצופים כי הטרגדיה האנושית הזו אכן התרחשה במציאות.


"פיקה-דון" מייצר אפוא קונוטציה לסרט אימה. ביטוי אחרון לכך ניתן דרך תנועת מצלמה משמאל לימין הסוקרת את גופם המעוות של הניצולים שבוהים בצופים במעין תחינה לעזרה. הם מתפוגגים לתמונה של גשם שחור, פסים ארוכים של משקעים רדיואקטיביים זורמים במורד המסך כמו צבע שמטפטף במורד חלון. גם פס הקול מתגייס להדגמת הטפטוף הטורדני. ועדיין, למרות תיאורי הסבל המפורטים הסרט הוקרן בבתי ספר ברחבי יפן. יש הטוענים כי הרצון להעביר לדורות הבאים את התפיסה הקורבנית שאמצו היפנים היא שאפשרה הקרנה זו. משיטוטי במרחבי הרשת נחשפתי לתגובות שונות של יפנים שצפו בסרט בעת שהיו תלמידים בבית הספר היסודי. ביניהם היו שציינו כי הסרט הוצג בפניהם מבלי שניתן להם הסבר מקדים על תוכנו והצפייה בו הייתה חוויה אינטנסיבית לא פשוטה לילדים צעירים. אחרים אף טענו כי הצפייה עוררה בהם עוינות כלפי ארצות הברית והם תהו אם זו לא הייתה אחת המטרות הסמויות שעמדה מאחורי הקרנתו בכיתה.


תמונות בשחור לבן מעידות על חיים שנקטעו בברוטליות ועל הרס מוחלט של העולם המוכר. המבנה האייקוני של הירושימה, ששימש כמרכז לקידום התעשייה של מחוז הירושימה וכיום ידוע בשם "כיפת הפצצה" (原爆ドーム), עומד בשלדו החשוף. המצלמה חותכת בחדות מדמות ילד מת ששוכב בין ההריסות לילד עם מטוס הנייר הקטן שמהווה ניגוד עז למפציץ האימתני. ילד חף מפשע שנפגע במלחמה מופיע בסרטים רבים העוסקים בפצצה. ילדים מסמלים את התום, הם הקורבן האולטימטיבי. מול התום שלהם ניצב הרוע המאיים לגדוע חיים ולזרוע הרס בכל כוחו.


הפעם הילד מצליח להעיף את המטוס וכך ניטעת גם תקווה קטנה. בליווי נגינת הפסנתר טס המטוס מביתו של הילד המייצג את העבר אל לב העיר הירושימה המודרנית של שנות ה-70, כאשר צלו נופל על בנייני העיר. יש בפריימים אלו כדי להעיד שהירושימה אמנם בנתה את עצמה מחדש, אך צל העבר עדיין עשוי לרדוף את האנשים החיים בה.

בעקבות יציאת הסרט לאקרנים, בני הזוג, בתמיכת העיר הירושימה, ייסדו ב-1984 את פסטיבל האנימציה הבין־לאומי של הירושימה. הפסטיבל התקיים במשך שלושים ושש שנים, עד שנת 2000, ומטרתו הייתה נתינת במה למדיום האנימציה ככלי חינוכי יעיל בכל הקשור להשפעות המלחמה ופצצות האטום, וכן קידום השלום באמצעות חילופי תרבויות. לאורך השנים רנזו קינושיטה אכן נחשב לבמאי אנימציה פורה של תוכניות טלוויזיה שונות, כמו גם פרסומות, אך היו אלו סרטי האנימציה הקצרים שזיכו אותו ואת סאיוקו בפרסום בין־לאומי. אחד הסרטים הקצרים הידועים שלהם, "תוצרת יפן", זכה בפרס הגראנד פרי בפסטיבל האנימציה הבין־לאומי של ניו יורק ב-1972. הסרט שאורכו כשתי דקות הציג ביקורת נוקבת על יפן שלאחר המלחמה כאשר רנזו אחראי על הבימוי והאנימציה וסאיוקו על התסריט והאנימציה גם כן. הסרט אמנם זכה להצלחה בין־לאומית, אך התמיכה ביוצרים עצמאיים ביפן באותה עת הייתה מועטה. מצב זה דרבן את בני הזוג לפעול לקידום קהילת הקולנוע העצמאי ביפן.


כסגן נשיא וכנשיא האגודה הבין־לאומית לסרטי הנפשה בתחילת שנות השמונים, רנזו הקדיש את רוב חייו לפיתוח אמנות האנימציה, להשקעה באנימטורים צעירים, לחיזוק ההכרה באנימציה כמדיום חינוכי ולהפצת האנימציה היפנית ברחבי העולם. למעשה הוא גילה עניין רב בסרטים קצרים בכלל ופעל רבות לחיזוק מעמדו של הסרט הקצר. בשל כך הוא גם הוזמן לעתים קרובות לשמש בחבר המושבעים של פסטיבלי סרטים שונים, לא רק של אנימציה אלא גם של סרטים תיעודיים קצרים.


הסרט "Animated Self-Portraits"


בסרט האנימציה "Animated Self-Portraits" מ-1989 בעריכת דיוויד ארליך, תשעה עשר אנימטורים משש מדינות, ביניהם רנזו, מציעים רשמים מונפשים אישיים על עצמם. הדיוקן העצמי שבחר להציג מדגיש את חשיבות המסורות האומנותיות היפניות בתהליך היצירה שלו. בתחילה (החל מדקה 6:00) נגלית תמונה של פנים עגולות, כמעין אזכור לדגל יפן, כאשר בכל אחת מפינות הפריים מופיעה הסימנית הסינית של כל אחת מארבע עונות השנה. מריחת הדיו השחור על הדף דומה לאומנות הקליגרפיה ושלוש החותמות האדומות בצדו השמאלי של הפריים דומות לחתימות של אמנים יפנים על יצירותיהם. קשה להבחין בכך, אך באחת מהחתימות הללו מופיעות הסימניות המרכיבות את שמו של קינושיטה (木下). עיניו נדמות עצומות, כאילו הוא שרוי במדיטציה עמוקה או אפילו ישן. ראשו מסתובב ימינה ובעיגול שמופיע, אולי החלק האחורי של ראשו או אולי הצצה למתרחש בתוך ראשו, נגלים סלעים המזדקרים מתוך הים. לבסוף מופיעה תמונה של האנימטור הישן על הקרקע, לבוש קימונו. פרפר בודד, בצבע מלא, מתעופף מעל ראשו. בתרבות היפנית מסמל הפרפר את נשמת האדם. אמונה רווחת היא כי לאחר המוות הנשמה נודדת מהגוף הפיזי הקמל לגופו של פרפר המשמש עבורה משכן זמני עד שמתגלגלת בגוף הבא. כמו כן, הפרפר נקשר בתרבות היפנית גם לנערה צעירה הפורשת כנפיים ומגלה את נשיותה וגם זו אכן מופיעה בדיוקנו של רנזו. לאחר מכן דמותו של רנזו מתעוררת, מביטה סביב ומסדרת את הקימונו שנפרע. תחת עיניו מרוחים שני קווים, כמעין שקיות המעידות על השעות הארוכות שיושב האנימטור מול יצירותיו. דמותו המיניאטורית נעלמת ושוב ראשו מסתובב ופניו חוזרות למרכז הפריים. במספר שוטים קצרים מוזמנים אפוא הצופים לעולם הדמיון והחלומות של רנזו קינושיטה.


למרות היעדר המלל והיותו סרט בן מספר דקות, "פיקה דון" מצליח לפרוט על נימי הרגש של הצופים ולעורר דיון משמעותי על אודות היכולת המרשימה של האנימציה לעסוק בנושא המורכב של פצצת האטום והשפעותיה על האדם, ובכך למלא תפקיד משמעותי בעיצוב זיכרון אישי וקולקטיבי.




102 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול