• meitaleigakan

ב"גלגל המזלות" של המגוצ'י צירופי מקרים ודמיון משנים חיים



אתחיל בכך שלא חשבתי שאקדיש שלוש רשומות רצופות לאותו במאי, אבל אני מאוד שמחה שכך יצא. סרט נוסף של ריוסוקה המגוצ'י מוקרן בימים אלו בבתי קולנוע לב וזו הזדמנות להתמסר שוב ליקום הקולנועי שבורא אחד הבמאים היפנים הבולטים כיום.


הסרט "גלגל המזלות" (偶然と想像, 2021), אותו הוא כתב וביים, קטף את פרס חבר השופטים בפסטיבל ברלין ב-2021. בשנה זו ביים המגוצ'י גם את הסרט זוכה האוסקר "הנהגת של מר יוסוקה" (ドライブ・マイ・カー) כך שזו בהחלט שנה משמעותית מאוד עבורו – שנה בה הוא פרץ לתודעה הבינלאומית. "גלגל המזלות" מציג אסופה של שלוש אפיזודות קצרות ונפרדות זו מזו, כאשר כל אחת מהן סובבת סביב צירופי מקרים ודמיון אשר משנים את חיי הדמויות. ביטוי לתמה הזו ניתן לראות בשמו היפני של הסרט וחבל שהיא התעמעמה בתרגום לעברית. המגוצ'י עצמו סיפר בראיון כי צירופי מקרים משכו את תשומת לבו מאז ומתמיד וריתקו אותו במיוחד בתהליך כתיבת התסריט: כיצד הם מתרחשים? האם אנחנו מפיקים מהם משהו? איך הם משפיעים על חיינו? הוא הוסיף כי התמודדות עם צירופי מקרים גורמת לאנשים להרהר בהשתלשלות האירועים, פותחת עולם של "מה-אם" ומציתה את הדמיון האנושי.


כל אפיזודה עומדת בפני עצמה, אך עם זאת יש כמה נקודות השקה ביניהן: במרכזן עומדות נשים הנעות בין העמדות פנים לכנות; אלו אפיזודות המתמקדות באינטימיות – בין אם בתוכן הדיאלוגים, בלוקיישן, בסאונד (או בהיעדר סאונד), ביחסי צופה-דמות או באופן הצילום. המגוצ'י עשוי לשנות לפתע את זווית הצילום כך שהדמות עומדת כעת במרכז הפריים כשפניה מופנות אלינו, נמצאת לכאורה באינטראקציה ישירה עם הצופה. הפנייה הזו מפתיעה אך גם יוצרת אפוא קרבה רבה; סצנות הדיאלוג ארוכות, סטטיות בעיקרן, מה שמאפשר לצופים לשקוע בסיפור ולספוג את האווירה. במקביל, כל שינוי קטן ופתאומי באופן הצילום מפתיע את הצופה ומושך את תשומת לבו; בכל אחת מהאפיזודות מתרחשת סצנה משמעותית תוך כדי תנועה באמצעות כלי תחבורה כלשהו – אסטרטגיה קולנועית אהובה על המגוצ'י, אליה נחשפנו בסרטו זוכה האוסקר. לבסוף, כל אחד מצירופי המקרים שבאפיזודות השונות מניע את העלילה קדימה, מייצר תסבוכת אך גם מניע את דמיון הדמויות במקבל לדמיון הצופים.



באפיזודה הראשונה, "קסם (או משהו פחות מבטיח)", מֵייקוֹ, דוגמנית צעירה, מגלה שהחבר החדש של חברתה צוּגוּמִי הוא בעצם החבר-לשעבר שלה קָזוּאַקִי. הגילוי מתרחש בעת נסיעה משותפת במושב אחורי של מונית נוסעת. זהו מרחב שמייצר אינטימיות וקרבה, מופרד מכל רעשי החוץ, כך שמתאפשרת פתיחות וחשיפה של רגשות, יחד עם שימוש בדמיון לגבי טיב הקשר הרומנטי. המגוצ'י בוחר להציב את המצלמה מול שתי דמויות הנשים ובכך מאפשר לצופים להיחשף לתגובות שתיהן בו זמנית, להיות חלק מסיטואציה אינטימית בין חברות. אולם, שמחתה הגלויה של מייקו והעניין שהיא מפגינה לנוכח התלהבותה של חברתה מכסים על סערת רגשות שמתחוללת בתוכה. מיד לאחר שצוגומי יורדת בביתה מייקו נוסעת להתעמת עם קזואקי. בסצנת העימות המטלטלת ביניהם, ריקה מכל סאונד למעט קולותיהם, המנעד הרגשי הוא עצום, מתחלף בין רגעי כעס, תסכול, כאב, הסתרה, חשיפה, משיכה וקרבה.


באפיזודה השנייה, "דלת פתוחה לרווחה", אישה נשואה ששמה נָאוֹ, סטודנטית שנה רביעית, מבקרת במשרדו של סֶגָווַאה, מרצה מצליח באוניברסיטה, שאף פרסם לאחרונה ספר שזכה בפרס ספרותי חשוב. מאהבה הצעיר סָאסַקִי מבקש ממנה לפתות את סגוואה, כנקמה על כך שהכשיל אותו באחד מקורסי החובה. מלכודת הפיתוי מתמקדת בקריאת קטע ארוטי ארוך מתוך ספרו, לאחר שנאו משתפת כי למילים הכתובות הייתה השפעה עמוקה עליה. היא אמנם ניגשת למשימה מתוך העמדת פנים של מעריצה מפתה, אך אינה צריכה להתאמץ מדי, שכן הספר אכן ריתק אותה. הקריאה המדודה מייצרת אינטימיות ומפעילה את הדמיון. היא אף מובילה למעין ריקוד מילולי ביניהם בעוד דמויותיהם חולקות יחד את הפריים, לביסוס של מתח בין נסתר לגלוי, בין מאווים פנימיים להתנהגות חברתית. כמנהגו, סגוואה מתעקש כי דלת המשרד תישאר פתוחה גם במהלך פגישתם, למען הסר ספק שמא מתנהלת במשרדו סיטואציה אינטימית מדיי. עם זאת, הדלת הפתוחה היא גם ביטוי גשמי לחשיפה האישית, לשחרור מכבלים נפשיים וחברתיים, לאינטימיות הבוטה שמציעות המילים הכתובות. לקראת סופה של האפיזודה, הסטטיות שאפיינה את רובה מפנה מקומה לתנועת הנסיעה, עם קיומו של מפגש מפתיע וחושפני בין נאו לסאסקי בתוך אוטובוס עירוני. דלתות האוטובוס נותרות פתוחות לשניות בודדות בעוד נאו יורדת בתחנה, מרמזות על אפשרות להמשכיות כלשהי של המפגש המקרי בין השניים. הצופים נותרים לדמיין המשכיות זו בעצמם.

באפיזודה השלישית הנקראת "פעם נוספת" ומתרחשת בעתיד, וירוס מחשבים הורס כל אפשרות לתקשורת באמצעות הודעות טקסט ומיילים. אפוקליפסה טכנולוגית זו מאפשרת להבליט את כוחה של התקשורת הבינאישית פנים מול פנים. נָצוּקוֹ, אישה בשנות הארבעים לחייה, מגיעה לפגישת מחזור של התיכון בו למדה. למחרת הפגישה, בעודה עולה במדרגות הנעות של תחנת הרכבת המקומית, חולפת על פניה במדרגות שבכיוון המנוגד מי שהיא מזהה כחברתה הטובה מימי התיכון. הפגישה האקראית מובילה לבילוי אחר הצהרים משותף כשבסופו הזדככות הדדית. זו נובעת דווקא מתוך העמדות פנים שנוטלות על עצמן שתי הנשים, כאשר כל אחת רותמת את הדמיון ומדמה עצמה לדמות משמעותית מעברה של האחרת. מתוך התיאטרון התרפויטי הזה מתגבש זיכרון חדש על אודות אותה דמות ויחסי האישה עמה. בין שתיהן נרקמת אפוא אינטימיות עדינה והמגוצ'י מבקש להגן עליה באמצעות צילום האינטראקציה ביניהן ממרחק בינוני, לא פולשני.


שלא כמו האפיזודות הקודמות המתרחשות בטוקיו בוחר המגוצ'י למקם את האפיזודה האחרונה בעיר סנדאיי שנפגעה קשות ברעידת האדמה ובצונאמי של 2011. המגוצ'י הסביר כי הבחירה בלוקיישן הזה נובעת מהחותם העמוק שהותיר בו האסון ומהקשר האינטימי שנוצר בינו לעיר, לאחר ששהה בה שנתיים לצורך הכנת סרט תיעודי העוסק באסון. בעקבות השהות הממושכת, יחד עם המודעות למושג הזמן, נבטה בו ההבנה כי מחר לא מוכר הגיע, כזה שהיפנים לא העלו על דעתם, אך אין ברירה אלא להתמודד עמו. התחושות האלו התגנבו גם לסרט זה, לאותם מפגשים וצירופי מקרים משני חיים שעצרו את זרימת הזמן והובילו להופעתו של מחר חדש לא צפוי שעמו הדמויות נאלצות להתמודד, באופן חשוף וכנה.

108 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול