למצוא את הכוכב שלך – בדידות וחיבור אנושי ב"קוראים לי צ'יהירו"

ישנם סרטים יפנים שנדמה שלא קורה בהם הרבה. אנחנו מצפים להתפתחות ברורה בעלילה, בתהליך שעוברות הדמויות ובמערכות היחסים שהן מנהלות, אך זו לא בהכרח מתרחשת. דווקא בימים האלה, כשאירוע רודף אירוע, כשאנחנו במתח תמידי, כשכל הזמן יש התפתחות דרמטית בעלילה המציאותית שלנו, מיטיב ומרגיע לצפות בסרט יפני עדין עם טון מדיטטיבי. חפשו בנטפליקס את "קראו לי צִ'יהִירוֺ" (ちひろさん、2023), בבימויו של רִיקִיָה אִימָאיזומִי. הסרט מבוסס על המנגה "צִ'יהִירוֺ סן" מאת ה‍‍ִירוֹיוּקִי יָאסוּדָה. צ'יהירו היא אישה צעירה שעבדה בעבר בתעשיית המין וכעת עובדת בלקיחת ההזמנות בחנות לממכר בֵּנטוֹ (קופסת אוכל ארוזה) בעיירת חוף שקטה באזור הירושימה. היא לא מסתירה את עברה ובמהלך שיטוטיה בעיירה מאירה, בדרכה הייחודית, את חייהן של מספר דמויות. אנחנו מתארחים במפגשים הללו, צופים באינטראקציות הפשוטות, בסרט בעל מבנה אפיזודי, ללא עלילה ברורה ורציפה המתפתחת לקראת שיא דרמטי.

אוֹקָגִ'י היא תלמידת בית ספר מתבגרת שמרגישה מנותקת ממשפחתה ומחברותיה. מָקוֹטוֹ הוא ילד כבן שמונה המתגורר עם אמו. לאור היותה אם חד-הורית, היא נאלצת לעבוד שעות ארוכות ומשאירה אותו לבד זמן רב מדי. בָּטצִ'ין היא נערה צעירה שלומדת באותו בית ספר עם אוקג'י. היא חובבת מנגה (קומיקס) ונהנית מהקריאה במרחב מבודד שמשמש כמפלט. טַאָה, אישה בגיל העמידה, עבדה בחנות הבנטו עד שאיבדה את מאור עיניה וכך צ'יהירו החליפה אותה. בָּזִיל עבדה עם צ'יהירו במכון העיסוי ואילו אוּצוּמִי הוא הבוס לשעבר שמנהל כעת חנות דגים טרופיים.  

באותם מפגשים אנושיים בולטים שני אלמנטים ששזורים זה בזה– בדידות ואוכל. ליתר דיוק, הבֵּּּּּנטוֹ ועוגת האורז דמוית הסנדוויץ' הנקראת ביפנית אוֹנִיגִירִי. הבדידות מהווה מכנה משותף בין צ'יהירו לדמויות איתן היא נפגשת ומותירה חותם בחייהן. ניכר שהן זקוקות לחום, לחיבור אנושי, לתשומת לב. היא מבקשת להקשיב להן, למתן את בדידותן ואף ללמוד מהן. בשיחה עם טאה למשל, צ'יהירו מעירה ברוך, לטאה וגם לעצמה, כי חיפוש תמידי אחר הסכמה עם האחר לא בהכרח מבשר על קיום של קרבה ופתיחות בקשרים בין אנשים. כך, לאורך הסרט הדמויות השונות משקפות דבר-מה בפנימיותה של צ'יהירו ומעשירות את נקודת המבט שלה על החיים ועל מערכות יחסים.

צ'יהירו, אמנם חושפת בפשטות ובישירות את עברה המקצועי שאינו מתיישב עם נורמות חברתיות מקובלות, משדרת חום וממגנטת אליה את הדמויות השונות, אך עם זאת שומרת על מסתורין וריחוק, וכך גם על החופש שלה, חופש שגם מונע ממנה להשתרש במקום. היא דמות משוטטת, נעה במרחב לבדה לעיתים ללא מטרה מוגדרת, מתבוננת בסביבתה, נפגשת עם דמויות שונות ועם העולם עצמו. היא נהנית מליטוף חתול, מהתנדנדות בנדנדה, מטיול בקרבת הים, מאכילת בנטו לבדה. השוטטות חיונית עבורה. גם המבע הקולנועי מנכיח את הבדידות, כאשר צ'יהירו מצולמת לעיתים ממרחק, בתוך מרחבים פתוחים גדולים. אופן צילום זה רומז כי למרות האנשים שסביבה, הבדידות בכל זאת נותרת בת לוויה נאמנה, שצ'יהירו עצמה בוחרת בה, כפי שהיא בוחרת את דרכה ואת זהותה.

https://www.youtube.com/watch?v=_X7xl1_C3c8

בדמותה בולטת העמימות. פרטים נוספים לגבי עברה וזהותה כמעט ואינם מתגלים, למעט אמירות קצרות ופלאשבקים מעברה. אלו מספקים הסבר מרומז למעשיה ולחיבור עם הדמויות השונות. צ'יהירו מקרינה ריחוק ותלישות, אך גם מאור פנים והנאה מקרבת האחר. היא עוברת תהליך פנימי שטבעו אולי אינו ברור לחלוטין, זקוקה לחופש שלה שכרוך גם בבדידות. זו בדידות שלא בהכרח משדרת מצוקה ברורה או משרה עצבות גורפת, וניכר שצ'יהירו מקבלת אותה, אולי אפילו נתמכת בה בשביל ריפוי וצמיחה. כך, היא אינה מבקשת להיות תחליף קבוע למשפחה, אלא מתפקדת יותר כדמות מנחה ומכוונת שבוחרת במקביל לשמור על עצמה ולא להישאב אל רגשותיו של האחר. האם האינטראקציות החברתיות מספיקות כדי להתמודד עם העבר המורכב, עם ריקנות ואף עם בדידות כשזו אינה רצויה? התשובה אינה פשוטה. ממפגשיה עם טאה בבית החולים עולה כי גם צ'יהירו זקוקה לחום משפחתי, אימהי, כזה שכנראה היה חסר לה בילדותה.

ארוחת ערב משפחתית סביב שולחן האוכל הביתי בביתה של אוקג'י, הנערה הצעירה שצ'יהירו פוגשת לראשונה במעגן קטן, חושפת שגרה של ניכור והיררכיה משפחתית. למרות הישיבה המשפחתית והארוחה הצבעונית והמושקעת שהכינה אם המשפחה, כמעט ואפשר לדמות את המנות השונות לדגמי הפלסטיק בחלונות הראווה של מסעדות ביפן. במובן זה משמש האוכל כמטפורה למלאכותיות היחסים, לחוסר הכנות, לריחוק הרגשי בין בני המשפחה. אוקג'י מרגישה חנוקה בסביבתה הביתית ומתקשה לטעום מהאוכל. בסצנה ביתית אחרת היא יושבת עם מקוטו ליד שולחן מבולגן, הפעם בביתו הקטן. הם אוכלים יחד אטריות מוקפצות שהוכנו במהירות על ידי אמו. אוקג'י פורצת בבכי. נראה כי דווקא הערבוביה של פשטות, אי סדר, חום וקרבה פיסית היא זו שנוגעת בה. מקוטו הוא ילד עצמאי בעל כורחו, מבלה שעות לבדו. הבדידות נוכחת בחייו, אך כילד הוא זקוק למגע אנושי, לתמיכה והכוונה. את אלו הוא מקבל מצ'יהירו ומאוקאג'י. דרך יחסי הדמויות מציע אימאיזומי אפשרות לכינון משפחה אחרת, כזו שמתהווה במקרה הודות לנסיבות חיים מורכבות, אך גם מתוך בחירה. התמיכה הרגשית שהיא מספקת אינה פחותה, ואף עשויה לעלות על זו שמספקת משפחה ביולוגית.

הבמאי רִיקִיָה אִימָאיזוּמִי

Credit: https://www.wikipedia.org/

האוכל משמש בעיקר ככלי לריפוי, כעוגן רגשי וכאמצעי לחיבור אנושי. באמצעות הבנטו שהיא מחלקת צ'יהירו "מפתה" אנשים להגיח מהקונכיה שלהם, להיפתח אליה. בעוד שתכולת הקופסה מזינה את הגוף, האינטראקציות סביב האוכל מזינות את נשמותיהן של הדמויות הבודדות, עד להתגבשות של משפחה אלטרנטיבית חמה. עם זאת, קשרי דם אינם חסרי משמעות. מקוטו הקטן עדיין זקוק לאמו – הוא אוהב אותה. עבורו, האטריות המוקפצות שהיא מכינה במהירות, זו הארוחה הטעימה ביותר.

הבנטו, ארוחה ארוזה בקופסה שמהווה חלק בלתי נפרד מחיי היומיום ביפן, היא אלמנט מרכזי בסרט המבשר על יצירת קשר אישי, כאשר צ'יהירו מעניקה את קופסת האוכל בסיטואציות שונות. בקונטקסט היפני, זו לא רק קופסת אוכל שמשלבת בין מרכיבים תזונתיים הכרחיים לבין וויזואליות מפתה. הבנטו מתפקד כערוץ תקשורת, כאשר באופן סימבולי הוא מכיל גם משהו מהמכין ואף ממי שרק העניק. קופסת האוכל מחברת בין היצרן לצרכן דרך הפגנת רגשות עדינה ואינטימית, מתן תשומת לב וחשיבה על האחר. כך, רגשות האם המכינה קופסת אוכל לילדיה 'יקפצו' כשהם ירימו את המכסה בציפיה מהולה בהתרגשות. דרך המרכיבים המגוונים, הקומפוזיציה, הצורות, הם יבינו שהיא חשבה עליהם בזמן ההכנה. במקרה של מקוטו, כאשר אמו העובדת לא תמיד פנויה להכין לו ארוחות, הבנטו שמיוצר בחנות והוא מקבל מצ'יהירו מהווה תחליף לחסך בטיפול הורי. בסצנה אחרת צ'יהירו מעניקה לזקן חסר הבית את הבנטו שלה וכך נוצר ביניהם קשר של קרבה, אמון והנאה מאכילת קופסת האוכל בצוותא. לבנטו יש, אם כן, השפעה מיטיבה שחורגת מעבר ליתרונות תזונתיים. הוא מחבר בין אנשים מרקעים שונים ומספק תחושה של בית והגנה.

גם הנוכחות של האוניגירי, אותה עוגת אורז קטנה, אינה נפקדת. יצירת אוניגירי בעבודת יד ונתינתו לאדם אחר מעידה על אינטימיות שכן הכנתו כרוכה בערסול של האורז בכפות הידיים. פעולת הערסול הזו היא גם אמצעי להעברת החום והאהבה של המכין דרך כדור האורז לאדם המקבל. שם נוסף ופחות מוכר לאוניגירי הנו אוֹמוּסוּבִּי. בעוד השם אוניגירי נגזר מהפועל נִיגִירוּ שמשמעותו לתפוס, להחזיק בידיים במובן הפיזי, השם אומוסובי נגזר מהפועל מוּסוּבּוּ שמשמעותו גם לחבר, לקשור במובן הרגשי. אוניגירי הופך כך לסמל של טיפול, דאגה וקרבה. בסצינה נוגעת ללב צ'יהירו מחלקת אוניגירי שהוכן בחנות הקטנה בה היא עובדת למקוטו ואוקג'י בעודם מתווכחים. אכילת האוניגירי לא רק מרגיעה את האווירה, אלא גם מאפשרת לאוקג'י להיפתח ולספר לצ'יהירו על הריחוק המאפיין את יחסיה עם אמה. צ'יהירו מצדה מאירה את בדידותה של אוקג'י שהרי "לאוכל טעים יש טעם נהדר אפילו כשאוכלים לבד". בסצנה אחרת, אוקג'י מביאה אוניגירי שהכינה בעצמה למקוטו שנעול רעב מחוץ לביתו ביום של גשם. היא דואגת למחסורו כמו אחות גדולה. כך האוניגירי לא רק נועד להרגיע רעב, אלא גם מסמל הזמנה לקשר אנושי חם נטול שיפוטיות ואף מזמן רגע של פורקן רגשי. האוניגירי – מאכל בסיסי ויומיומי – משקף גם את דמותה של צ'יהירו עצמה: היא נראית פשוטה וקלילה כלפי חוץ, אך היא מחזיקה בתוכה מורכבות רגשית רבה, מסתירה את מילויה.

ועם כל מה שנכתב, עדיין, הבמאי לא מספק בהירות מלאה לגבי הדמויות ומערכות היחסים. אולי עולה תחושה שאלו לא הבשילו כמצופה מנרטיב קולנועי קלאסי, ואולי הבמאי בוחר במכוון להשאיר מקום לצופה להעניק את פירושיו שלו. אנחנו מתבקשים לעקוב בתשומת לב ובסבלנות אחר התהוות שרשרת החיבורים העדינים בין הדמויות, אלו שמתהווים באופן ברור ואלו שמתקיימים באופן סמוי מן העין. גם תהליכים של שיקום, ריפוי וצמיחה אינם מוצגים כתהליכים שנפתרים בקלות ובמהירות. זו לא יצירה קולנועית של גילויים דרמטיים גדולים, אלא של הישגים אישיים קטנים אך משמעותיים. אלו רגעים מצטברים של התמודדות, חלקם לא צפויים, אולי קצת כמו המצב הנוכחי שלנו. בעמימות זו, תוך התמקדות בפיסות חיים שרובן מתרחשות בהווה, הצופה מרכיב בעצמו את הפאזל של צ'יהירו, של הקשרים בין הדמויות השונות והבדידות שהם חולקים.

"כולנו חייזרים בגוף אנושי. כולנו מכוכבים שונים. אין פלא שאנחנו לא מבינים אחד את השני", חולקת צ'יהירו עם אוקג'י את נקודת המבט של לקוח מעברה. או'קג'י לא מודאגת: בטח קיימים איפשהו אנשים מהכוכב שלה ויום אחד היא תפגוש אותם. ברגע של פתיחות בינה לבין בטצ'ין בבית הספר, בט'צין מתוודה כי היא אינה מצפה להרבה מעצמה או מאחרים. לכן היא גם מפחדת שיהיו לה חברים ושתרגיש בודדה כשתהיה שוב לבד. עם זאת, היא שמחה שהן נפגשו. נראה שהיא מצאה, שם בחוץ, מישהו מהכוכב שלה.