אימהוּת רבת פנים בסרטה של נעמי קוואסה "אימהות אמיתיות"

"אימהות אמיתיות" (朝が来る, 2020), סרטה החדש של הבימאית הוותיקה נעמי קוואסה (Naomi Kawase), מוצג בימים אלו בבתי קולנוע לב. הסרט השתתף בפסטיבל טורונטו, ובפסטיבל קאן ב-2020 וכן בפסטיבל הקולנוע בירושלים ב-2021, ואף נבחר כנציגה הרשמי של יפן לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הזר בשנה זו, אם כי בסופו של דבר לא נכנס לרשימת המועמדים הסופית. זו הפעם השלישית שיפן שולחת יצירה של במאית למרוץ האוסקר ואני מקווה שמגמה זו תימשך גם בעתיד, לאור הנוכחות ההולכת וגדלה בשנים האחרונות של יוצרות בעלות קול חשוב ומשמעותי בקולנוע היפני. קוואסה, שנחשבת ליוצרת סרטים מוערכת בזירה הבינלאומית, משאירה את חותמה על המסך הגדול כבר למעלה משלושים שנה. היא החלה את הקריירה שלה בבימוי סרטים תיעודיים העוסקים במשפחתה ובחוויות אישיות. בילדותה גדלה עם דודתהּ (דודה רבתא), לאחר שהוריה התגרשו ואמה לא הצליחה לטפל בה כראוי. בסרטה "חיבוק" (につつまれて, 1992) היא מתעדת את החיפוש אחר אביה הביולוגי שנטש אותה בילדותה, ואילו סרטה "קָטַצוּמוֹרי" (かたつもり, 1994) חוקר את מערכת היחסים בינה לבין דודתהּ.

בין יצירותיה ניתן למצוא סרטים עלילתיים באורך מלא, סרטים דוקומנטריים קצרים וארוכים. ב-1997 זכתה קוואסה בפסטיבל קאן בפרס מצלמת הזהב לסרט ביכורים על סרטה העלילתי "סוּזָאקוּ" (萌の朱雀) המציג דיוקן של חיי משפחה בקהילה כפרית נידחת במחוז נארה, האזור בו גדלה. ב-2007 זכתה בפרס הגרנד פרי של חבר השופטים בפסטיבל על סרטה "יער האבל" (殯の森, 2007). היא אף נבחרה לביים את הסרט הרשמי של אולימפיאדת טוקיו 2020. ויש גם קשר ישראלי: בשנת 2016 התמנתה קוואסה בפסטיבל קאן לנשיאת המסגרת Cinéfondation המיועדת ליוצרים בתחילת דרכם, והעניקה את הפרס הראשון לבמאית הישראלית אור סיני על סרטה "אנה". בצד הקריירה שלה כבימאית, קוואסה הקימה בשנת 2010 את פסטיבל הקולנוע הבינלאומי בנארה והיא משמשת כיום כמפיקה בפועל של הפסטיבל.

הסרט "אימהות אמיתיות" מבוסס על הרומן רב המכר של סופרת המתח מיזוּקי צוּג'ימוּרָה מ-2015. שמו של הסרט בתרגום חופשי לעברית מיפנית הוא "הבוקר יגיע" (朝が来る). בניגוד לשם הרשמי, שמעיד במפורש על נושא הסרט, בשמו היפני נשמרת העמימות של העלילה. הצופים יגלו בהדרגה את הפנים הרבות של האימהוֹת והאימהוּת, כמו השחר המתגלה לאיטו בשעות המוקדמות של הבוקר: אימהוֹת ביולוגיות, מאמצות, צעירות, מבוגרות, אימהוּת רגישה מול אטומה, ממשית מול סמלית. אימהות אמיתיות מבקש, אם כן, להטעין את המושג אימהוּת במגוון משמעויות.

בסרט נפרשים שני סיפורי חיים שמתקיים ביניהם חיבור מיוחד. האחד הוא של בני זוג שעוברים טיפולי פוריות מתישים בעקבות בעיה המתגלה אצל הגבר. לאחר מספר ניסיונות כושלים הם בוחרים לסגת מן התהליך המורכב. חשיפה מקרית לכתבה בטלוויזיה המוקדשת לאימוץ ולסוכנות העוסקת בתיווך בין נערות ונשים צעירות שנקלעו להריון בלתי רצוי לבין זוגות הרוצים לאמץ ילדים מובילה אותם לבחינה מעמיקה של אפשרות זו. מפגש מרגש עם הורים מאמצים וזוגות אחרים במצבם, המתקיים במטה סוכנות האימוץ, מגבש אצלם את ההחלטה לאמץ ילד בעצמם. לאחר הלידה, הם אף פוגשים באימו הצעירה של התינוק ובהוריה. שש שנים לאחר האימוץ בני הזוג מקבלים שיחת טלפון מפתיעה המאיימת להסיט את חייהם ממסלולם הבטוח. מעברו השני של הקו נשמע קולה של אישה הטוענת שהיא האם הביולוגית של הילד. היא מבקשת לקבלו בחזרה, או לחילופין, סכום כסף מכובד. בני הזוג מחליטים להיפגש עמה. במהלך הפגישה האמוציונלית, מתעורר אצלם הספק שהאישה שיושבת מולם היא היקָארי, אימו הביולוגית של הילד. אך אם היא אינה היקארי, מי היא? מה עומד מאחורי ניסיון הסחיטה? הפרטים ייחשפו בהדרגה, תוך כדי תנועה בין נקודות המבט של הדמויות, וכך גם בין זמנים ומרחבים. תחבולות קולנועיות אלו שואבות את הצופה אל תוך נרטיב בעל גוון מותח, מאפשרות לו להכיר את נסיבות החיים של הגיבורות וליצור חיבורים ביניהן.

הסיפור השני הוא סיפורה של היקארי. כתלמידה בת ארבע-עשרה בחטיבת הביניים. היא חווה את ההתרגשות של אהבה ראשונה לנער בן גילה, אך בעקבות כניסתה להריון בלתי רצוי ממנו היא חווה שינוי חד במסלול חייה. הוריה, שחוששים מהכתמת שם המשפחה, בוחרים לשמור את דבר ההיריון בסוד ושולחים את בתם למעון מיוחד שמפעילה אותה סוכנות אימוץ שהוזכרה בכתבת הטלוויזיה. במעון מתגוררות נערות ונשים צעירות למשך חודשי ההיריון ולאחר הלידה הן מוסרות את תינוקן לאימוץ. כך גם היקארי, אך היא אינה מצליחה להתאושש מהחוויה והופכת לנערה עצובה. היא מתנתקת ממשפחתה ועוברת להתגורר ביוקוהמה, שם היא עובדת בחלוקת עיתונים ופוגשת בצעירה אבודה כמוה. למרות מורכבות היחסים ביניהן היקארי מסייעת לה ומקבלת אותה כפי שהיא, עם הרבה חמלה. בכך היא מתפקדת כמעין אם המגנה על בתהּ.

חקירת עברה של היקארי מספקת הצצה לעולמן המורכב של נערות ביפן אשר בעקבות הריון לא רצוי נדחקות לשולי החברה. ביטוי למורכבות זו ניתן לראות בסרט דרך הנכחת הקרע בין ההורים לבתם, במיוחד ביחסים בין האם לבת. אמהּ מסרבת להתחשב ברצונה האישי של הבת ואטומה לחלוטין לסערת הרגשות בה היקארי נמצאת, לסובייקט שהיא. בעיניה, לאחר הלידה ומסירת התינוק לאימוץ, ניתן בקלות להמשיך הלאה בנתיב החיים המצופה כאילו דבר לא קרה. יתר על כן, היקארי נושאת בנטל הנפשי לבדה ונדרשת לשינוי קיצוני בחייה, בעוד החבר הצעיר ממשיך בחייו כרגיל, ואף מתנתק ממעורבותו מתוך חשש שמא עתידו ייפגע.

סוכנות האימוץ הפרטית מתפקדת על תקן בית חליפי חם ומכיל למשך תקופת ההיריון של אותן נשים צעירות. בין כתלי המעון היקארי מוצאת את אותה תחושת שייכות משפחתית שאבדה לה וסולידריות נשית. הצגת המעון כחוף מבטחים באה לידי ביטוי גם בלוקיישן שלו: ממוקם על אי ליד הירושימה, כמעין רחם מוקף מים הטובל באור זהוב, מספק הגנה ותמיכה בתקופה של פגיעות. החוויה הרגשית העזה והתמיכה המשמעותית המוענקות במעון מועברות באמצעות בחירות שונות של קוואסה. הסצנות באי מצולמות בתאורה רכה ועדינה. אָסַאמי, בעלת הסוכנות, מתפקדת על תקן אם מנחמת ומייעצת, אספקטים אימהיים שכל כך חסרים להיקארי ולשאר הבנות שנותקו ממשפחותיהן ומספקים להן תחושת נינוחות. הבנות מצולמות באיכות של צילום דוקומנטרי, בליווי התנועה האמוציונלית של המצלמה, כאשר הן מתראיינות באופן ספונטני במעין יומן וידאו המתעד את ההיריון, את תחושותיהן ואת האחווה הנוצרת ביניהן. המצלמה מתעכבת מדי פעם בצילומי תקריב על פני המרואיינות בכדי להבליט את הרגשות הגועשים בקרבן וכן כדי לייצר אינטימיות בין הצופה לדמות. השילוב בין איכות סרט עלילתי לזו של סרט דוקומנטרי, ההצמדות לנקודות המבט של הדמויות יחד עם ההחלפה ביניהן לסירוגין מחברים את הצופה לתהליך ההתמודדות שלהן עם נסיבות חייהן ומאפשרים לו לחוש אמפתיה כלפיהן, אך גם לשמור על ריחוק ביקורתי. עם זאת, הסוכנות שהוקמה מתוך כוונה טובה של מתן סיוע לנשים במצוקה, גם אמונה על חיזוק נורמות חברתיות שמרניות. האימוץ פתוח אך ורק בפני זוגות הטרוסקסואליים הנשואים מעל שלוש שנים, ולכך מתווספת הדרישה כי אחד ההורים ישמש כהורה במשרה מלאה. אמנם לא מוזכר מיהו הורה זה אך המצלמה מרחפת מעל פניהן של הנשים שבחדר. בכך מבקשת קוואסה להאיר באור ביקורתי אספקטים חברתיים בעייתיים בחברה היפנית.

דימוי האי כרחם הוא חלק מקשת רחבה של דימויי טבע אודיו-ויזואליים שעניינם היבטים מעניקי חיים של הטבע. דימויים אלו שזורים לאורכו של הסרט ונוכחותם מעניקה עומק נוסף לנושא האימהות: שוט של אדוות על פני המים או מים זורמים בנחל קטן כאשר ההתמקדות ברחש המים, בזרימה ובתנועה של המים, במפגש עם האדמה והסלעים, כל אלו ממלאים את המים בחיות, הופכים אותם למים חיים, מקור החיים. קוואסה בוחרת להציג לידה דרך שוט של ירח מלא כאשר את פס הקול ממלא בכי של תינוק. הירח המלא באורו החזק מבשר על הפוטנציאל של חיים חדשים וקרני שמש מבצבצות מבעד לענפי עצים מבקשות לצאת אל העולם ולמלא את המסך באורן. הטבע נוכח בכל הווייתו, כמו כוח מיסטי המניע את העולם ואחראי על לידתו, והוא משתלב יחד עם העלילה הבדיונית וצילומים בסגנון דוקומנטרי לכדי יצירת הקולנוע העשיר של קוואסה. גם הדמויות עצמן מתמסרות לעיתים לחושניות של הטבע, לרוח המלטפת את הפנים, לרשרוש העלים, לקרני השמש המשחקות מחבואים. שוטים אלו אף מספקים הפוגה עבור הצופה, במהלכה הוא יכול לספוג מטענים רגשיים של סצנה קודמת ולהתכונן לזו שתבוא.

סוגיה מרכזית מורכבת העולה מן הסרט היא אפוא סוגיית האימוץ. בעלת הסוכנות רואה בסוכנות שהקימה כמקום בו הילדים מוצאים את הוריהם ולא ההורים הם שמוצאים את ילדיהם. בכך היא מציבה את הילדים במרכז התהליך ומאפשרת חשיבה על טובת הילד – מציאת אהבה בבתים חדשים מאשר הישארות בחזקת מחלקת הרווחה. בעצם פעולת האימוץ ההורים, אם כן, מסייעים לילדים ומציעים להם גורל אחר שעניינו צמיחה והתפתחות בריאה. יתר על כן, היא מבקשת מההורים המאמצים שיספרו לילדים על ההורים הביולוגיים לפני כניסתם לבית הספר היסודי כיוון שהם זכאים לדעת את האמת. בכך היא מדגישה כי הילדים הם סובייקט בעל רגשות. כך הם אף יימנעו מהטראומה של גילוי האמת באופן פתאומי וכך גם תימנע "מחיקת" האם הביולוגית מחייו ומהביוגרפיה של הילד. אחת האימהות במפגש מציינת כי היא סיפרה לבנה כי יש לו שלוש אימהות: היא עצמה, האם הביולוגית ובעלת סוכנות האימוץ. כולן הן אימהות אמיתיות, כאשר הסרט מנכיח מגוון רגשות הקשורים לאימהות, ביניהם, כמיהה, אשמה, הגשמה ומימוש אימהי.

מבין המדינות המפותחות, יפן היא בעלת שיעור אימוץ הילדים הנמוך ביותר. אחת הטענות הנזכרת בהקשר לכך היא החשיבות הרבה שיש לקשרי הדם בתרבות היפנית. קשרי דם מסמנים חברות בספרה אינטימית, בניגוד למשפחה הנוצרת מתוך אימוץ של ילד ונתפסת כבעלת ריחוק מובנה. חוקרי פוריות אף מצביעים על כך כי הזמינות של טכנולוגיות רבייה מתקדמות המאפשרות לזוגות לעבור תהליך שבסופו יחבקו ילד מבשרם גרמה גם היא להדגשת החשיבות של קשרי הדם להגדרת משפחה. עם זאת, הערכה של קשרים אלו במשפחות יפניות היא יחסית חדשה. לפני הרסטורציה של מייג'י בסוף המאה ה-19 רווחו ברחבי יפן פרקטיקות משפחתיות מגוונות. גם לאחר הרסטורציה, קשרי דם לא היוו מדד משמעותי בהשוואה לחשיבות הרבה בהמשכיות הבית, ולכן אימוץ, לרוב של אנשים בוגרים, לא היה מעשה יוצא דופן. אולם, צמיחת המשפחה הגרעינית וירידה במספר משקי הבית הרב­־דוריים הפכו בהדרגה את קשר הדם לבסיס המשמעותי ביותר של יחסי קרבה ביפן.

ביפן קיימת שיטת אימוץ רגילה, על פיה ילדים מאומצים אינם מנתקים את הקשר עם המשפחה הביולוגית. כלומר, בשיטה זו נחתם הסכם בין ההורים הביולוגים להורים המאמצים המאושר על ידי בית משפט לענייני משפחה, כאשר הילד, למשל, עדיין עשוי לרשת רכוש מהוריו הביולוגיים. שיטת אימוץ מיוחדת נכנסה לתוקף ביפן בשנת 1988 על מנת לספק מסגרת משפחתית לילדים הזקוקים לכך. במסגרת שיטה זו הילד המאומץ נרשם כ"ילד בפועל" של הזוג המאמץ וכל הקשרים עם הוריו הביולוגיים מנותקים, מתוך כוונה לספק לילד חיי משפחה יציבים. האימוצים המיוחדים מוגבלים לילדים מתחת לגיל שש וההורים המאמצים צריכים להיות נשואים. על פי נתוני לשכת המשפחה של משרד הבריאות, העבודה והרווחה היפני, מספר האימוצים המיוחדים גדל בהדרגה במהלך השנים. עם זאת, מספרם עדיין נותר נמוך וילדים רבים ממשיכים להיקלט במוסדות רווחה מדי שנה. הסיבות לכך מגוונות: מודעות ציבורית נמוכה למערכת אימוץ זו, חוסר רצון של הרשויות להיות מעורבות באופן פעיל בתהליך האימוץ, מערכת רווחה שלרוב מבקשת לשמור על הקשר בין ההורים הביולוגיים לילד, מה שמקשה על קידום האימוץ המיוחד במסגרתו מתנתק קשר זה.

יתר על כן, קיימת תפיסה המייחסת לאימוץ המיוחד גם סיכון מסוים, זאת מכיוון שההיסטוריה המשפחתית של הילד לרוב אינה ידועה. סיפור קטן מחיי היומיום של הילד המאומץ ומשפחתו בסרט מרמז על תפיסה זו. ילד שלומד עמו בגן טוען כי הוא דחף אותו במגרש המשחקים. אימו של הילד שנדחף זועמת כיוון שבנה נפגע ברגלו ואף דורשת פיצוי כספי, אלא שאימו של הילד המאומץ מסרבת לכך כיוון שבנה מכחיש שביצע את המעשה. לכאורה, זוהי עוד אפיזודה שגרתית בחייהם של ילדים והוריהם שעתידה להסתיים במהרה, אך הקלוז אפים המתמשכים על פניה הטרודות של האם, יחד עם המעבר לעיסוק בתהליך האימוץ עשויים לתת ביטוי מרומז לתפיסה זו של סיכון הטמון באלמוניות המשפחתית של הילד המאומץ – האם האקט האלים שביצע לכאורה הוא תוצר של גנטיקה בעייתית? תפיסה נוספת רואה באימוץ כמעשה מעורר רחמים, שהרי הזוג המאמץ נואש לילד שננטש על ידי הוריו הביולוגיים, וגם לה תרומה מסוימת למספר הנמוך של האימוצים המיוחדים.

במקביל לכך כי דבר האימוץ אינו מוסתר מפני הילד, ניתן ביטוי בסרט לפרקטיקות אינטימיות יומיומיות היוצרות משפחה ומשפחתיות. קוואסה מנכיחה את הקשר בין האם המאמצת לבנה דרך שוטים חוזרים ונשנים של ידיהם השלובות זו בזו. נדמה כי בכך היא מבקשת להצביע על התמסרות לקשר, קרבה ושזירה הדדית. השימוש בידיים מאפשר לה ליצור ביטויים מעודנים של רגש שאינם תלויים בקלוז אפ על הפנים. מנגד, קשרי דם אינם בהכרח מבטיחים אינטימיות, כפי שניתן לראות ביחסיה של היקארי עם אמהּ. קשרי דם, אפוא, מייצרים לעיתים תחושת זרות ודווקא זמן שחולקים יחד וחוויות משותפות יוצרים אינטימיות וקרבה ומרחיבים את מושג המשפחה.