"ימים מושלמים" – להיות נוכח ברגע

הסרט "ימים מושלמים" (2023), בבימויו של הבמאי הגרמני וים ונדרס ובכיכובו של קוֹזִ'י יָאקוּשוֹ, עשה היסטוריה. זו הפעם הראשונה שסרט של במאי לא יפני נבחר לייצג את יפן בקטגורית הסרט הבין-לאומי הטוב ביותר בטקס האוסקר. סיבות אפשריות לבחירה תקדימית זו הן ההסתמכות על המוניטין של ונדרס כבמאי איכותי (אם כי מעולם לא זכה באוסקר על בימוי), ההצלחה של הסרט בפסטיבל קאן לשנת 2023 בו זכה יאוקושו בפרס השחקן הטוב ביותר והרצון לחשוף באמצעות מדיום בעל תפוצה רחבה פרויקט אדריכלי חדשני בטוקיו שעוד ארחיב עליו בהמשך. בסופו של דבר, נראה כי הבחירה המעניינת הזו נעשתה הודות לשילוב מוצלח בין מרכיבים שונים: שחקן עם מימיקה יוצאת דופן, במאי ורסטילי, פס קול עשיר, עלילה צנועה שמקדשת את כוחו של הרגע, אדריכלות מסקרנת, חיבור בין עולמות תרבותיים שונים.

גיבור הסרט הוא הִירָיַאמָה, גבר בגיל העמידה שחי בגפו ועובד בתור מנקה שירותים ציבוריים בפארקים ברובע שִיבּוּיָה שבטוקיו. הסרט מתמקד בשגרת היום הפשוטה שלו שעשירה ברגעים אינטימיים. עם עלות השחר, היריאמה מתעורר בדירתו הספרטנית לקול מטאטא הרחוב, שוטף את פניו, מקצץ את שפמו, משקה את העציצים הקטנים, לובש את סרבל העבודה ויוצא אל האור הראשון של היום. על סף ביתו הוא מרים ראשו לשמים המוארים חלושות בחיפוש אחר קרן שמש עדינה ובמכונה ליד הבית קונה פחית קפה. הוא נוסע לעבודתו בטנדר קטן בעודו מאזין למוזיקה שבוקעת מאוסף הקלטות שלו, לרוב פופ ורוק אמריקאי משנות השישים והשבעים. מסירותו של היריאמה לעבודתו ניכרת בזמן המסך הרב המוקדש לניקוי הדקדקני והמוקפד של השירותים. יאקושו סיפר בראיון שכהכנה לתפקיד הוא התלווה לצוות תחזוקה של שירותים ציבוריים ועבר הדרכה מפורטת לגבי נוהלי ושיטות ניקיון. בסרט אף נעשה שימוש באותם מדים המשמשים את צוותי הניקיון במציאות. את ארוחת הצהרים הפשוטה הוא אוכל בחצר מקדש מוקף בצמחייה שופעת ובמהלכה הוא מתעד במצלמת פילם את משחקי האור והצל העדינים של צוהרי היום. בסיום יום העבודה הוא רוחץ בבית המרחץ השכונתי. לאחר ארוחת הערב הוא חוזר לדירתו, קורא באחד מספריו והולך לישון. ונדרס מאפשר לנו גם הצצה לחלומותיו שעל עיצובם האמנותי אחראית אשתו, הצלמת דוֹנָטָה ונדרס. אנו שותפים גם לשגרת ימי החופש שלו, שכוללת, בין היתר, ניקוי בגדים, פיתוח הפילם ומיון התמונות. ניכר כי מחזוריות זו מסבה לו שלווה נפשית.

קוֹזִ'י יָאקוּשוֹ

Credit: https://www.wikipedia.org/

גם כאשר מופיעות דמויות שונות, בין אם הן עוברות אורח ובין אם הן קשורות לחיים המקצועיים או האישיים של היריאמה, לא מתחוללת תפנית חדה שמשנה את מסלול חייו. בין יקיצה לחלימה אנו עדים אפוא להתנהלותו העדינה של היריאמה, אדם שאינו מכביר במילים, בעל חיי חברה דלים, מוקף צמחים. אלו לא רק העצים שפזורים ברחבי טוקיו, העצים שתחת צילם היריאמה אוכל את ארוחת הצהרים ואת עליהם הוא מצלם בשקיקה וכמובן השתילים הקטנים שהוא מטפח בביתו, אלא גם העצים הבדיוניים המופיעים בכותרות ספריו ואף בנוכחותו של מגדל התקשורת "עץ השמיים" הממוקם באזור סוּמִידָה בטוקיו.

למרות ההיכרות ההדרגתית והמעודנת עם היריאמה ותחביביו, ההיסטוריה האישית שלו נותרת עלומה. גם הופעתה המפתיעה של אחייניתו על סף ביתו והביקור הקצר של אחותו האמידה אינם ממלאים את הפער הזה. הניכור המשפחתי בולט והעבר המורכב רק נרמז ונותר ברובו מעורפל.

דרך הצגת שגרת היום של היריאמה בקצב מדוד המנסה לדמות את קצב עשיית הפעולות במציאות, הסרט מדגיש את חשיבות הרגע הנוכחי. גם המוזיקה שממלאת את פס הקול היא למעשה זו שהיריאמה עצמו מאזין לה ברגע נתון, לרוב במהלך הנסיעות היומיות שלו במסגרת העבודה. כשהוא יוצא מהרכב המוזיקה מפסיקה, שכן היא לא רק כלי שנועד להציג את הפעולה על המסך, אלא אירוע בפני עצמו. בחירות אלו של ונדרס מאפשרות לצופים להיות נוכחים לצדו של היריאמה כל העת ולהבין לעומק את חשיבות הרגעים הקטנים בחייו. לכך תורם גם סגנון הצילום הדוקומנטרי המתאפיין באי יציבות הודות לנשיאת המצלמה על כתף הצלם ובהליכה בעקבות הגיבור, עד כי הוא הופך לחלק מחייו, וכך גם הצופה. העמימות לגבי הרקע האישי והמשפחתי שלו עוזרת גם כן לשמור על תחושה של נוכחות מלאה בכאן ועכשיו, מאפשרת לנו להישאר ממוקדים בהיריאמה של ההווה, אך גם מבלי למחוק לחלוטין את ההשפעה של חוויות העבר על דמותו.

הפרויקט האדריכלי "טוקיו טואלט" שימש השראה לעיסוקו של היריאמה. מטרת הפרויקט, שבוצע בשיתוף "קרן יפן", הייתה החלפת שירותים ציבוריים מיושנים לקראת אולימפיאדת טוקיו שאמורה הייתה להתקיים ב-2020 והתקיימה לבסוף ב-2021 עקב הקורונה. במהלך ביצוע פרויקט אומנותי-חברתי זה שבעה עשר שירותים ציבוריים ברובע שיבויה עוצבו על ידי אדריכלים שונים. השירותים, שנפתחו לקהל בין השנים 2023-2020, הוצגו כדוגמה עתידנית ואסתטית להתקדמות הטכנולוגית של יפן וכן כסמל לתרבות האירוח המפורסמת של המדינה. מטרה נוספת הייתה שינוי התפיסה הרווחת בנוגע לשירותים ציבוריים כמתקן מלוכלך ואף מסוכן. סקרים אכן מצביעים על שיפור מובהק בתדמית השירותים הציבוריים ועדות לכך היא הפיכתם לאטרקציה תיירותית.

דחיית האולימפיאדה יצרה חשש שהפרויקט ייעלם מהתודעה הציבורית. קוֹזִ'י יָנַאי, נשיא קונצרן פאסט ריטיילינג (Fast Retailing), חברת האם של מותג ההלבשה יוניקלו, הציע ליצור סדרת סרטים תיעודיים אודות הפרויקט, מתוך כוונה שתוביל להנצחתו ולהפצתו. ונדרס, שידוע בחיבתו ליפן ובהערצתו לבמאי היפני יָאסוּזִ'ירו אוֹזוּ, זומן לטוקיו על מנת לביים סדרה זו, אך לאחר שביקר בשירותים ביקש ליצור סרט עלילתי ארוך. לא רק שהיוזמה המרתקת הזו הייתה ראויה בעיניו לפלטפורמה גדולה יותר, אלא שלתפיסתו, הדרך הטובה ביותר לדבר על מקום היא דווקא דרך הנרטיב הדמיוני.

וים ונדרס

Credit: https://www.wikipedia.org/

אחד ממבני השירותים שבולטים בסרט הוא זה שעיצב האדריכל שִיגֵרוּ בָּאן. באן הסביר כי "אנחנו מודאגים משני דברים כשאנחנו נכנסים לשירותים ציבוריים. הראשון הוא הניקיון והשני הוא אם מישהו כבר נמצא בפנים." לכן הוא בחר לעצב שירותים שעשויים "זכוכית חכמה" צבעונית שהופכת לאטומה בזמן שנועלים את הדלת. השקיפות מחייבת שמירה על הניקיון והאטימות מאפשרת לדעת אם התא תפוס. במונחים קולנועיים, את נעילת התא אפשר לראות כמטפורה למצבו של היריאמה, שנעול בעולמו שלו ואינו חושף את תוכנו.

האמנות מקבלת מקום מרכזי בסרט לא רק דרך האדריכלות. טעמו של היריאמה בספרים ובמוזיקה מעידים על רקע אינטלקטואלי ותרבותי עשיר. המוזיקה לה הוא מאזין בדרכו לעבודה מסמלת נוסטלגיה כללית של קלסיקות גדולות (כגון נינה סימון וואן מוריסון), אך גם רומזת לנוסטלגיה אישית ולתקופת צעירותו. הוא משקיע עצמו בצילום, קורא ספרות משובחת לפני השינה (וויליאם פוקנר, פטרישיה הייסמית', איה קודה) וחלומותיו בשחור-לבן הם יצירת אומנות בפני עצמה. גם שם הסרט "שולח" את הצופים המערביים ליצירה מוזיקלית, שירו של לו ריד מ-1972: "Perfect Day". למעשה זה לא השם המקורי של הסרט, אלא ניתן במהלך הצילומים, לאחר שונדרס והתסריטאי טָקוּמָה טָקַסַאקִי שמעו את השיר של ריד ומתוך החלטה אינטואיטיבית שינו את הבחירה המקורית. אחת הפרשנויות לטקסט של השיר היא תיאור יום מושלם עם אהוב או אהובה. עם זאת, הסאב-טקסט בשיר מרמז שמעבר ליום המושלם יש גם מרירות וחרטה. כותרת הסרט, שהיא צורת הריבוי של כותרת השיר, מתייחסת לשגרה של ימים "נטולי אירועים" (אם כי עבור היריאמה אין יום אחד דומה למשנהו). אולם, יחד עם הזיקה לשיר של ריד היא עשויה לרמז על סיפור חיים לא פשוט של היריאמה. השיר מסתיים במשפט "אתה תקצור את מה שתזרע" – משפט שניתן לפרש בשתי דרכים: האחת, שעל סבלנות ועשית הטוב האדם יתוגמל, והשנייה, שמצב שלילי שאדם חווה בהווה הוא "גמול" על מעשיו בעבר. את מעשי העבר של היריאמה ונדרס בוחר להותיר עמומים.

שמו המקורי של סרט דווקא פונה לצופים היפנים שכן זו מלה ביפנית – קוֹמוֹרֵבִּי 木漏れ日 – המורכבת משלוש סימניות: עץ (木), דולף, מסתנן (漏) ושמש (日) ומשמעותה "אור השמש הדולף/מסתנן מבעד לעצים". זה יכול להיות אור בוקר עדין, אור בוהק של שעות הצהרים או קרני שמש חמימות של שעת שקיעה, כך שנוצר משחק מעניין בין אור וצל וצללי עלים מרקדים בעדינות על פני האדמה, על פני העור שלנו. קומורבּי, אם כן, זו מלה ספציפית לתיאור תופעה ארעית שמזמינה אותנו לעצור ולהתפעל מרגע חטוף וחולף של הטבע. אלו הרגעים החמקמקים שהיריאמה, שמתבונן ברוב קשב, מתעד במצלמה שלו במהלך הפסקת הצהרים – את אותן תזוזות עדינות של ענפים ועלים מתנודדים ברוח, וכל תמונה שונה מרעותה. כך הוא גם מתייחס לאנשים סביבו באותה מידה של חשיבות. קומורבּי, שמתקיים ברגע שלא יחזור על עצמו, מתקשר אפוא להתנהלותו של היריאמה שמתמסר להווה, ליומיום, נוכח באופן מלא בכאן ועכשיו ונמנע מלעסוק בעבר ולחשוב על העתיד. מי הוא? מהיכן בא? כיצד התגלגל לעבודה הזו? מה הוא מתכנן לעשות עם כל צילומי הסטילס? השאלות האלו הן לא העיקר בסרט. גם כאשר נרמז סיפור חיים שיש בו כאב, העיקר הם הפרטים שמהם מורכב היומיום של חייו. הסרט מבקש מאיתנו להיות היריאמה – להעריך את הדברים הקטנים שלרוב לוקחים כמובנים מאליהם או אפילו לא רואים, לספוג שלווה מעצם העצירה והערכה של משחק חטוף בין אור וצל, להיות בנוכחות מלאה ברגע.

עבור היפנים, קומורבּי זה לא רק מראה אלא גם תחושה חמה ושקטה של הימצאות בסביבה טבעית נעימה, וכך גם מתבטא הקשר העמוק שבין האדם לטבע. האדם מרים ראשו בחיפוש אחר קרני השמש המסתננות מבעד לעלים ובה בעת מביע הכרת תודה עמוקה. ומעבר לכך, מביעה רעיון של שימת לב לאלומות אור שמרצדות בחשכה או לאורך דרך קשה. אלו אותן אלומות חמקמקות שמופיעות במהלך מרדף עיקש אחר האור בקצר המנהרה, אך דווקא הן מאפשרות הקלה והתאווררות במשך המסע.

אל סצנת הסיום מתנקזת עוצמת הרגע. זו סצנה נטולת מילים אך מלאת מוזיקה, בה אנו עדים לרגשות הדינמיים ששוטפים את פניו של היריאמה, בעודו מאזין לקלטת במהלך נסיעה. אנחנו נמשכים אליו כמו אל מגנט מבלי שיאמר דבר – נשאבים אל הרגע ומרגישים יחד אתו קשת רגשות שלמה. הרגע הזה מזמין אותנו להרהר בחייו, במחשבותיו, ובעקיפין גם בחיים שלנו. והרגע הזה יכול גם קצת להקל את הכאב בתוך השבר הגדול שאנחנו חווים בימים אלו.