אָסַקוּסָה - "סינמה סיטי" בלב טוקיו

לאחרונה עלתה לכותרות האפשרות שיפן תיפתח בקרוב לתיירים. הפרטים המדויקים עדיין לא לגמרי ברורים, אך עצם קיומו של שיח בנושא, בין אם זה באמצעי התקשורת או ברשתות החברתיות, מעורר אצל אוהבי יפן את הפרפרים שבבטן. אז גם אני מתחילה להרגיש את משק הכנפיים העדין הזה כך שאקדיש את הרשומה הנוכחית לא לסרט או במאי מסוים, אלא לאזור בטוקיו – אסקוסה (浅草, 'דשא רדוד' בעברית), מתוך תקווה שבעתיד הלא מאוד רחוק אזכה שוב לבקר שם.

עבור רוב המבקרים ביפן מוכר האזור כביתו של מקדש סֵנְסוֹגִ'י (浅草寺) המרשים, על שדרת החנויות והדוכנים המובילה אליו נָקַמִיסֶה-דוֹרִי (仲見世通り). אולם הפעם, אני רוצה להציג לכם את אסקוסה מזווית קצת פחות מוכרת – הזווית הקולנועית, שכן אי אפשר לדבר על ראשית הקולנוע ביפן מבלי לתת מקום של כבוד לאסקוסה. אני מקווה שתיזכרו ברשומה הזו כשתשוטטו ברחובות המסקרנים של האזור המרתק הזה, בין אם זה המסע הראשון שלכם ליפן ובין אם זו טעימה חוזרת.

מקדש סנסוג'י Credit: pixabay.com

=

במהלך תקופת אדו (1868-1603), אזור אסקוסה, שהיה בעבר כפר דייגים קטן, התפתח כרובע שעשועים ובידור של טוקיו, זאת במקביל להיותו מוקד עלייה לרגל מטעמי דת. היצע הבילויים של האזור היה עשיר במיוחד: אורחיו נהנו ממופעים של אמני רחוב, מבילוי בבתי התה, מהחנויות הקטנות, מהתיאטראות, מהמסעדות, מגן חיות, ממופעי קרקס, ממופעים מוזיקליים וכמובן מביקור במקדש ובדוכנים שבסביבתו. בשנת 1842, לקראת סוף תקופת אדו, שלושה תיאטראות קבוקי גדולים אף קובעים את משכנם באזור ובהמשך גם מוקם פארק ציבורי גדול. כך מתחזק בהדרגה הדימוי של אסקוסה כאזור הבילויים האולטימטיבי של יפן באותם הימים. היה זה אך טבעי שבאזור שוקק זה תתמקם בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, לאחר פתיחת יפן למערב, צורת בילוי מודרנית חדשה שסקרנה רבים – הקולנוע. כניסתה של האומנות השביעית למרחב העירוני של טוקיו בכלל ולאזור אסקוסה בפרט הובילה לשינויים מרחיקי לכת, מבחינה תרבותית, חברתית וארכיטקטונית.

נקמיסה-דורי Credit: wikimedia.org

הקולנוע פילס דרכו ליפן בשנת 1896 כאשר הסרטים הראשונים היו קצרים מאוד, באורך של 3-2 דקות, והיפנים שבהם הציגו ריקודי גיישות ושחקני קבוקי. בשל סיבה זו וגם מכיוון שסרט הוקרן במשך שבוע אחד בלבד באולם מסוים, לא היה באסקוסה מבנה של קבע שהוגדר רק למטרת צפייה בסרטים. אולם, בהמשך, חברת יוֹשִיזָאווָה, שעשתה את צעדיה הראשונים בעסקי המדיום הקולנועי בתחילת המאה ה-20, ייבאה כמות מכובדת של סרטים מערביים עד שניתן היה להציגם במקום אחד במשך חודשיים, ובכך סללה את הדרך לפתיחת בית קולנוע קבוע בשנת 1903. זהו הדֶנְקִיקָאן (電気館), "אולם חשמל" בתרגום לעברית, שהוקם באזור רוֹקוּ (מספר שש) באסקוסה (שנים ספורות קודם לכן חולק האזור לשבעה חלקים). בית הקולנוע הראשון של יפן, בו מקרן קבוע שמחובר לחשמל וספסלי עץ ארוכים בלבד, הפך במהרה לאטרקציה עבור הבליינים שהיו להוטים לראות את ההמצאה המערבית החדשה. אכן, בתחילת דרכו של הקולנוע ביפן, רוב הסרטים שהוצגו היו מערביים ופעילות יפנית בתחום ההפקה הייתה מועטה. בשנת 1909 הוקם אולם קולנוע נוסף שבו גם נבנתה קומה שנייה שנחשבה לאזור ישיבה יקר יותר מאשר הקומה הראשונה. אסטרטגיה שיווקית זו של אי אחידות במחירי הכרטיסים הובילה למשיכת קהל מגוון יותר לבתי הקולנוע – בעלי מלאכה וסוחרים בורגניים בצד בני מעמד הפועלים שהגיעו לטוקיו בעקבות ביקוש לעובדי עבודות כפיים לאורך נהר סוּמִידָה באזור אסקוסה. למעשה, בעקבות תהליכי המודרניזציה, התיעוש והעיור בתחילת המאה ה-20, תרבות הפנאי החלה לתפוס בהדרגה מקום מרכזי בתודעה הלאומית היפנית. התיאורטיקן של הקולנוע והסוציולוג היפני יָאסוּנוֹסוּקֶה גוֹנְדָה טען כי חקר תחום הפנאי מאפשר הבנה של שינויים חברתיים ותרבותיים בחברה המודרנית. אם בעבר חיי היומיום כללו אוכל, דיור וביגוד אזי בתחילת המאה ה-20 המושג התרחב וכלל גם מגוון של פעילויות מהנות. ואכן, דוגמה לפעילות זו היא צפייה בסרטים שצברה פופולריות, בייחוד באזור אסקוסה.

מחוץ לדנקיקאן בהקרנת הבכורה של הסרט "אנטוני וקליאופטרה", 1914.

Credit: wikimedia.com

במשך עשרים השנים הבאות נבנו באסקוסה עוד כעשרים בתי קולנוע ובעקבות כך זכה האזור לכינוי ‘Eiga-gai’ – 'עיר הסרטים' בעברית. בשנת 1917 היו ביפן שישים וארבעה בתי קולנוע, מתוכם עשרים ואחד באסקוסה שהפכה למרכז הקולנוע של יפן. האזור העתיק, המזוהה עם אומנויות יפניות מסורתיות ומקדש חשוב ומרכזי, החל כך לגלם גם את הקדמה והמודרניזציה בהן דגלה הממשלה היפנית. הבאים בשערי אולמות הקולנוע זכו לחוויית בידור מודרנית הכוללת המצאות מכניות מסקרנות עטופות בסגנון אדריכלי מערבי המכונה ניאו-בארוק. סגנון זה שילב צריחים, עמודים, כיפות וחלונות מקושטים. בחזית המבנים התנוססו כרזות אנכיות ועליהן הופיעו שמות הסרטים ודיוקנאות של שחקנים – כרזות אלו השרו אווירה חגיגית שמחה והעלו את מפלס ההתרגשות בקרב המבלים. המתבונן בתמונות העבר המציגות רחובות גדושים באנשים ובכרזות הסרטים מתפתה לדמיין את האווירה התוססת שהייתה באותם הימים. תחושה של עידן חדש, משולבת בפתיחות לרעיונות חדשים שיובאו מן המערב, נישאה באוויר. גונדה הסוציולוג תיאר את המשיכה לסרטים כ"קדחת התמונות הנעות".

רחוב רוקו, אסקוסה, 1920. Credit: oldtokyo.com

ההקרנה הפכה בהדרגה לאירוע מתמשך ומרגש שכלל הסבר על פעולת המקרן, הקרנת הסרט ואף ליווי מוסיקלי של כלי נגינה יפנים ומערביים. לצד המסך, שהותקן קרוב לכניסה בכדי למשוך את תשומת הלב של העוברים ושבים, עמדו שחקנים שנקראו "בֶּנְשִי" (弁士). הם שימשו בתקופת הסרט האילם הן כקריינים והן כפרשנים המעניקים הקשר תרבותי, בין אם היה זה סרט יפני או סרט מערבי. פרשנות זו הייתה חלק אינטגרלי מחוויית הצפייה. ככל שעלילות הסרט נעשו ארוכות ומורכבות יותר, הבנשי מילא יותר ויותר את תפקיד הדמויות על המסך, תוך שהוא רותם לביצועים השונים את כישרונו התיאטרלי. בימים הראשונים הללו של הקולנוע ביפן, הכוכבים אכן היו המספרים. הם היו בקשר ישיר עם הקהל ששאב מהם כל פיסת מידע והפיכו חיים בדמויות המרצדות על המסך. אחד הסרטים היפנים הראשונים שהוקרנו עסק בסיפור אמיתי על פורץ מפורסם שנלכד לאחר מסע פשע כמעט מושלם. הבנשי לקח לעצמו את החירות לשנות את קו העלילה מאזור הקרנה אחד למשנהו כך שהשודד היה לעיתים פושע מפורסם ונערץ ולעיתים חוטף ידוע לשמצה. שנות העשרים היו עידן הזהב של הסרטים האילמים ביפן, עד שבאוגוסט 1931 יצא הסרט המדבר היפני הראשון באורך מלא: The neighbor's wife and mine” (マダムと女房)". זו הייתה קומדיה מרעננת על הבעיות של "עבודה מהבית" הרבה לפני שדמיינו את האינטרנט או את מגפת הקורונה: סופר נאבק לסיים את כתיבת ספרו נגד הסחות דעת רבות כשמסיבת ג'אז שמתקיימת בדירה הסמוכה מציבה בפניו קושי מיוחד. הופעת הסרט המדבר הובילה לסיום הופעתן של התזמורות והלהקות השונות במהלך ההפסקות, ובהמשך גם לדעיכתו של הבנשי.

The neighbor's wife and mine, 1931.

Credit: wikimedia. org

רעידת האדמה הגדולה שפקדה את אזור קָנְטוֹ בשנת 1923 המיטה חורבן על בתי הקולנוע של אסקוסה. אולם, בהתאם לגישה היפנית הדוגלת בשיקום מהיר ומוקפד, גם מבנים אלו נבנו מחדש באופן משודרג. הסגנון האדריכלי שנבחר הוא סגנון האר דקו. אזור אסקוסה, עם הבריכה הגדולה (Hyoutan) שהייתה בו עד שנת 1956, רחוב רוקו שלאורכו נבנו בתי הקולנוע ושדירת קָאפָּאבָּשִי שמצדה האחד הובילה לרחוב רוקו ומצדה השני התפצלה לשני כיוונים כך שנוצר חלל משולש, הציג מרחב פיזי חדש שמשך אליו בליינים רבים ויצר דואליות ייחודית. זו התאפיינה מחד גיסא בדחיסות מרחבית, הודות למתחם סנסוג'י ולרחוב בתי הקולנוע, ומאידך גיסא בנוף הפתוח של אזור הבריכה שרמז על שחרור ופתיחות. מראה רענן ומושך זה התכתב עם בשורת הקדמה הטכנולוגית המסקרנת שנשא עמו הקולנוע.

שדרוג נוסף שהתחולל בבנייה שלאחר רעידת האדמה הוא הקמה של בתי קולנוע כקומפלקסים. כלומר, יצירת מתחם המספק צורות בילוי נוספות המשלימות את הצפייה בסרטים ומאריכות את זמן השהייה במרחב הקולנועי. דוגמה לקומפלקס שכזה הוא הפוּגִ'יקָאן (富士館) באסקוסה שכלל חדר עישון, מסדרונות בהם הוצגו תערוכות של תמונות סטילס הקשורות לסרט המוקרן באותה עת ובית קפה שהכיל ספרייה ובה מגזינים העוסקים בקולנוע. הקמת קומפלקסים מורכבים אלו הייתה חלק מאסטרטגיה שיווקית שעניינה החזרת הקהל לאולמות הקולנוע. כחלק אינטגרלי מתעשיית הקולנוע היפני שחוותה מיתון חמור, גם אזור אסקוסה נאנק תחת הקשיים הכלכליים. מספר הלקוחות הצטמצם בצורה ניכרת ואולמות נאלצו לסגור. הקומפלקסים האלו נתפסו אפוא כמושיעים כאשר העניקו למבקרים בהם חווית בידור ותרבות ורסטילית.

בתי הקולנוע באסקוסה נהרסו שוב במהלך מלחמת העולם השנייה, אך אותה פרדיגמה שרווחה לאחר רעידת האדמה המשיכה להתקיים: בנייה מחודשת ומהירה. כך, כמה שנים לאחר תום המלחמה כבר היו באזור אסקוסה שלושים ושישה בתי קולנוע. בשנות השמונים החל לתת אותותיו המשבר הכלכלי שגרם לסגירתם של בתי קולנוע רבים באזור והפיתכם לאולמות באולינג או אולמות הימורים (פָצִ'ינְקוּ). בשנות התשעים נותרו באסקוסה שמונה בתי קולנוע בלבד והקולנוע לא נחשב עוד לאמנות המגדירה את האזור. כיום, נותרו באסקוסה רק חמישה בתי קולנוע, ברובם מוצגות קלסיקות יפניות. מבקרי קולנוע שונים טוענים כי השלטונות היפניים לא עשו כל מאמץ לשמר את בתי הקולנוע הישנים של יפן, ולדעתם זהו רמז נוסף לרצון להגדיר את ההיסטוריה היפנית והתרבות באמצעות יפן ה"מסורתית", יפן שמופרדת מהקיום המודרני. זהו בהחלט דיון מעניין שניתן וראוי לעסוק בו במגוון הקשרים היסטוריים ותרבותיים. למרות הדעיכה הקולנועית העכשווית באסקוסה חשוב לזכור שזהו אזור הקשור קשר עבות לראשית הקולנוע ביפן – מרחב שהציג את הריכוז הגבוה ביותר של בתי קולנוע ברחבי יפן לאורך שנים ושימש כמקום בילוי אולטימטיבי לאוהבי הקולנוע ביפן.