_edited_edited.jpg)
באוגוסט 1945, שלהי מלחמת העולם השנייה, הטילו מפציצים אמריקאים את פצצות האטום על הירושימה (בשישי באוגוסט) ועל נגסקי (בתשיעי באוגוסט). כך נפתח באופן רשמי עידן חדש בתולדות האנושות.
לאורך השנים חוקר הקולנוע היפני את משמעויות הפצצה באמצעות ז'אנרים שונים, מתוך ניסיונות היוצרים להתמודד באופנים מגוונים עם הטרגדיה הלאומית. סרטיהם, שעוסקים בהנצחה של אירוע מכונן, נושאים על כתפיהם את נושא עיצוב הזיכרון הקולקטיבי ביחס לפצצה ואת שאלת תיווך העבר לדורות הבאים. עם חלוף הזמן, נותרים בתודעה דימויים ביחס לאירועים היסטוריים, ולכן לאמנות הקולנוע, שעוסקת ביצירת דימויים אלו ובהחייאת העבר, יש תפקיד חשוב בעיצוב זיכרון זה. הסרטים היפנים שעוסקים בחקר הפצצה מתבססים על מחקר היסטורי ועדויות של שורדים, כאשר גם היוצרים עצמם משלבים את הפרספקטיבה האישית שלהם. לפיכך, סובייקטיביות נמהלת באובייקטיביות ונוצרת יצירה קולנועית שמתווספת לבנק הזיכרונות הקולקטיבי.
בסרטו "גשם שחור" (黒い雨, 1989) מנציח הבמאי היפני שוֹהֵי אִימָמוּרָה (2006-1926) מאבק הישרדות יומיומי של משפחת ניצולים בכפר קטן ליד הירושימה בשנת 1950. בני המשפחה מנסים לחזור לשגרת חיים תקינה, להתמודד עם פגעים פיזיים ונפשיים וכן עם המבט הביקורתי על החברה. הסרט מבוסס על הספר של הסופר מַסוּגִ'י אִיבּוּסֶה בעל השם הזהה שנכתב ב-1966. הספר זכה להצלחה רבה, ביפן ומחוצה לה. מבקרים טענו כי הספר, שהסתמך על יומנים של אנשים שנחשפו לפצצה (הִיבָּקוּשָה), הצליח להדהד את החוויה הסובייקטיבית של השורדים דרך הדמויות הבדיוניות באופן עמוק ונוגע ללב. גם איממורה סיפר בראיונות עמו כי לצורך יצירת הסרט נפגש עם שורדים, על מנת להבין ממקור ראשון את החיים תחת צלה המאיים של הפצצה. לצפייה בסרט:
שוהי איממורה
הירושימה, 6 באוגוסט 1945. שִיגָמַצוּ שִיזוּמָה, בעל קרקעות עשיר שירד מנכסיו, עולה לרכבת כאשר לפתע מופיע הבזק מסנוור. כמה שניות לאחר מכן מתרחש פיצוץ אדיר. שיגמצו חוזר הביתה לאשתו שִיגֶקוֹ, בעוד יָסוּקוֹ אחייניתם בת העשרים וחמש, שצפתה בפטריית העשן המסתורית שהתנשאה אל על, מחליטה לחזור להירושימה בסירה כדי להתאחד עם דודה ודודתה. השלושה יוצאים יחד למקום מבטחים ובמסעם נחשפים למראות קשים של סבל אנושי. חמש שנים לאחר מכן, בני המשפחה מתגוררים יחד בכפר קטן במחוז הירושימה, כאשר שיגמצו ושיגקו עומלים על ארגון נישואיה של יסוקו כחלק מהרצון העז לשוב למסלול חיים נורמטיבי ולהשאיר מאחוריהם את מוראות הפצצה.
איממורה בחר להנכיח את הכאוס המוחלט ששרר מיד לאחר הפיצוץ האטומי במספר אפיזודות המדגימות סיפורים אישיים של קורבנות הפצצה ומתבססות על עדויות וציורים. יתר על כן, הסרט כולו מצולם בשחור לבן, מה שמקנה לו אפקט תיעודי. בחירות אומנותיות אלו מאפשרות להקים את העבר לתחייה ולקבע בתודעה דימויים ריאליסטיים. עם זאת, המצלמה מתבוננת בדמויות הכאובות ממרחק, ובכך מאמץ איממורה גישה שאינה מתערבת. העיצוב הוויזואלי שומר על ריחוק רגשי של הצופה מהסיטואציה הנצפית, כך שנוצרת בקרבו תחושה כי הוא צופה בפיסת היסטוריה אותנטית. בסופו של דבר, הריאליזם של הסרט נובע לאו דווקא מהתמונות הקשות של החורבן האנושי שמופיעות בתחילתו, אלא מההתמקדות בחוויות הסובייקטיביות והסבל האישי של הדמויות.
במעבר חד עובר הבמאי מהנצחה של מראות קשים בעבר אל הווה בו נרמזת אווירה של אופטימיות והתחלה של חיים חדשים במרחב הכפרי. אולי רוצה איממורה לומר כי מתוך שיא הייאוש הדמויות מתחילות להשתקם, אך כך הוא גם מבליט את שבריריות החיים בצל הפצצה. אפשר לנסות לברוח מההבזק הבהיר ולנגב את טיפות הגשם השחור, אך עולה השאלה, האם ניתן להימלט מההשפעות המאוחרות של הפצצה, מצלה המאיים שמלווה את השורדים בדרכם.
למורת רוחם של שיגמצו ושיגקו, פרויקט הנישואים מתברר כקשה ליישום. יסוקו, שנושאת על כתפיה את האחריות להמשכת השושלת המשפחתית, נופלת קורבן לשמועות הנפוצות בכפר כמי שנחשפה ישירות לקרינה הרעילה, וכשכך אינה ראויה לנישואים. איממורה אינו ממהר להציג על המסך התפרצות רגשית מצדה והסערה שמתחוללת בנפשה נותרת חבויה מעיני הצופים. היא אינה מדברת על חווייתה הסובייקטיבית ונדמה כי היא מקבלת את האיום המתמיד של המוות בהשלמה ובשליטה עצמית. בתיאור דמותה מרבה הבמאי להשתמש במבע קולנועי מרוחק, למשל צילומה מבעד לסורגים, מה שמעצים את העובדה כי יסוקו כלואה בעולם מבודד. כדמות מפתח בגל החדש של הקולנוע היפני (שנות החמישים עד שנות השבעים של המאה הקודמת) שאתגר מסורות קולנועיות מקובלות הן בתוכן והן בצורה, בחר איממורה להתמקד בסרטיו בדמויות ססגוניות המאכלסות את שולי החברה היפנית, תוך הימנעות מכוונת מהתנהגות מאופקת. השקט שמאפיין את דמותה של יסוקו, שמנוגד לדמויות אחרות של איממורה, יכול גם להעיד על ביקורת אישית של הבמאי על החברה היפנית הנורמטיבית שמקדשת איפוק וריסון עצמי גם ברגעי משבר קשים.
שיגמצו, ששם מבטחו במלה הכתובה, משיג ליסוקו אישור בריאות המעיד כי אינה נחשפה חשיפה ישירה לפצצה. יש בכך משהו אירוני, שהרי אנשים בריאים אינם זקוקים לאישורי בריאות, והשדכן אכן נעשה חשדן שמא בכל זאת נחשפה האישה הצעירה באופן ישיר לפצצה, מה שעלול לפגוע בפריונה, ומכאן במימוש ייעודה כאם. שיגמצו לא מסתפק באישור, וכדי לספק סימוכין נוספים לכך שיסוקו לא הייתה בהירושימה ברגע הפיצוץ האטומי הוא מכין עותקים מיומנו ומיומנה המתעדים את אותם ימים גורליים. עם זאת, דווקא התיעוד שעליו מטיל שיגמצו את האחריות לגורל המשפחה, מוכיח שאחרי הכל יסוקו אכן 'טומאה' שכן היא נחשפה ל'גשם שחור', אותה נשורת גרעינית, במהלך השיט בסירה. יתר על כן, במאבק הסמוי בין המלה הכתובה למלה המדוברת, ידה של האחרונה היא העליונה כיוון שלא ניתן להתחרות עם השמועות הנפוצות בכפר. הקרינה הבוגדנית מהעבר, שמסומנת על ידי הגשם השחור, מתפשטת בהווה ופעולת העתקת היומנים דווקא מחזקת את התפשטותה. שיגמצו שניסה לשלוט בחוויית הפצצה באמצעות התיעוד, נאלץ גם להתכחש לו, באומרו שזהו רק גשם שחור שפגע בה ולא הפצצה עצמה.
השימוש ביומנים אלו גם מאפשר לאיממורה לייצר מבנה נרטיבי המדלג בין העבר להווה. כך מנכיח הבמאי לא רק את ההשפעות המיידיות של החשיפה לפצצה אלא גם חוקר כיצד היא ממשיכה לפגוע בחיי היומיום ושומר על המתח השברירי בין החיים למוות שמאפיין את הסרט כולו. גורלה הטרגי של יסוקו אמנם מסומן כבר בהתחלה על ידי הגשם השחור שמרטיב את הפניה, אך הסרט ימשיך לנוע בין גילויים עדינים של בשלות מינית לבין גילויי סימנים של חולי הגוף.
איממורה מנכיח לא רק את ההתמודדות האישית של השורדים עם פגעי הפצצה אלא גם את היחס המפלה שספגו מהסובבים אותם, נציגי מהחברה היפנית, בשנים הראשונות שלאחר תום המלחמה. בתקופה לא יציבה זו, רבים מהשורדים מצאו עצמם שוב קורבנות, הפעם של גישה ביקורתית מבית, דווקא כאשר נזקקו לתמיכה וביקשו להשתלב שוב במרקם החברתי. הקהילה הרחבה ראתה בהיבקושה כמי שנושאים בדמם את קללת הפצצה, וכך הם עשויים להעביר לצאצאיהם פגמים גנטיים. השורדים נתפסו כשאריות של עבר אומלל, ולפיכך נותרו לבדם במאבק ההישרדות. גם הפער הרגשי בינם לאנשים שאינם נושאים עמם את חווית הפצצה מודגש בסרט. כך, אחד ממחזריה של יסוקו משמש כנציג של שכבה שלמה בחברה היפנית שבתחילת שנות החמישים הקדישה עצמה להצלחה חומרית וביקשה לפצות על השנים האבודות של המלחמה. יתר על כן, בתקופה זו היפנים החלו בתהליך שיקום שהצריך עבודה קשה, ולכן, השורדים, שלא היו מסוגלים לעבוד שעות ארוכות, נתפסו כעצלנים חסרי תושייה וחוו בשל כך בידוד חברתי. הלך הרוח החברתי הזה, מלווה במבט ביקורתי, מקבל ביטוי ב"גשם שחור", כאשר הניצולים נותרים בודדים ללא סיוע מצד הרשויות הממשלתיות והחברה עצמה, מנותקים ממידע אודות מצבם הבריאותי ומקוטלגים כקבוצה לא יצרנית.
גם עולם הטבע, שיש לו חלק משמעותי בתרבות היפנית ובחיי האדם היפני, משמש את הבמאי כדי לבחון ולשקף את מצבן של דמויותיו. מעצם מיקום העלילה במרחב הכפרי, משמשת הסביבה הטבעית כרקע וכתפאורה לסצנות השונות. הפסטורליות המאפיינת אותה עומדת כניגוד חריף להירושימה החרבה. בתחילת הסרט, הפגיעה באדם משתקפת בפגיעה בטבע. מיד לאחר הבזק הפיצוץ האטומי, במהלך השיט בסירה בו נוכחת גם יסוקו, מתחיל לרדת גשם שלא בעתו ומפתיע את יושבי הסירה. יתר על כן, זו אמנם שעת בוקר אך החשכה משתלטת. את האוויר ממלא עשן אפור סמיך וגם הנהר הופך שחור. היעלמות השמש, מקור האור שמאפשר חיים, מבשרת גם על היעלמות החיים. דגים מתים מוצאים מהמים המזוהמים והגשם השחור, עיוות של הטבע, מכתים את פני היושבים, מסמן את היותם קבוצה נבדלת שנידונה להפליה ואף מבשר על הכתמת עתידה של יסוקו.
יחד עם זאת, בהמשך יסמלו התחדשות הטבע וחידוש הקשר בינו לאדם את האפשרות היחידה לשיקום, להשבת החיים למסלולם התקין ולקיום חיי קהילה חיוניים. למרות הקשיים, ההיבקושה מנסים להשתלב בעמל היומיומי של החיים החקלאיים, שכן השתלבות זו ממקמת אותם בתוך המבנה היצרני, מאפשרת להם להתחבר מחדש לחברה ולבנות שוב את זהותם. לטבע אף נקשר תפקיד של ריפוי, כאשר יסוקו פונה לאכילת צמחי מרפא בסתר, מתוך תקווה כמוסה כי כך תבריא.
כרזת הסרט "גשם שחור".
משמעות המשפט ביפנית (死ぬために、生きているのではありません): אני לא חי כדי למות.
Credit: https://www.wikipedia.org/
ככל שחלה התקדמות בעלילה, שגשוג הטבע עומד בסתירה להתדרדרות במצבם הבריאותי של השורדים. בסצנה המתרחשת בסביבה הטבעית, במהלך דיג קרפיונים בו נוכחים שיגמצו ויסוקו, השתהות המצלמה על דג הקרפיון הגדול והאנרגטי שמקפץ מול עיניה של יסוקו, מחדדת את דעיכתה הנפשית והפיזית ואת הצטמקות גופה. נדמה כי הניגוד בין מצבם מדרבן גם את ההתפרצות הרגשית של יסוקו. בנקודה זו בזמן, אין דבר צורם יותר מאשר הסתירה בין יסוקו ההוזה, לבין דג הקרפיון הגדול כפי שנראה מבעד לעיניה. שהרי הקרפיון מסמל, בין היתר, כוח, ועל פי האמונה שוחה נגד הזרם, פעולה שמסמנת התגברות על מכשולים. עם זאת, דרך מיקומו המרכזי של הטבע בחיי האדם, הדגש על חשיבותו בתהליך השיקום והתפיסה כי חיבור בין האדם לטבע יוביל לפריון הדדי, איממורה מאפשר קיומה של תקווה גם בנוגע למצב האנושי.
הטבע גם משמש את איממורה ככלי לשימור המתח בין חיים למוות. הבמאי משלב שוטים של בעלי חיים, בין אם זו ציפור שמטיילת על החוף, סרטן הנע על החול או דגים ששוחים נגד הזרם, וכן התמקדות בפעולות חקלאיות, כגון שתילת אורז. מנגד, הוא מקים לתחייה את ההשפעה המיידית ההרסנית של הפיצוץ האטומי יחד עם ארס הקרינה המתפשט בתוך הגוף האנושי. המתח הזה מניע את הסרט ומראה כיצד הפצצה שיבשה את מחזוריות חיי האדם, הן ברמת הגוף הפיזי והן ברמת חיי הקהילה. הוא אף מוביל לתחושה עזה של ארעיות החיים בקרב ההיבקושה והנכחתו על המסך לאורך הסרט הופכת ארעיות זו גם לחוויה מוחשית עבור הצופים.