יצירה של משפחה: על סרטו של הירוקזו קורה-אדה "אחותנו הקטנה"

נערה רוכבת על אופניים בתוך מנהרה מרהיבה של עצי דובדבן. המצלמה מתמקדת בפניה המופנות כלפי מעלה, בחיוך, בעיניים העצומות. פרח סורר שעף ברוח נופל על שערה. היא מתמסרת לרגע קטן של אושר…

מי מאיתנו שצפה בסרט "אחותנו הקטנה", סרטו של הבימאי והיוצר היפני הירוקזו קורה-אדה (Hirokazu Kore-eda)זוכר היטב את הסצנה הזו. הרגע הזה, של נערה המוקפת בפרחי הדובדבן, הוא האהוב על קורה-אדה: "פרח אחד נפל על השיער במיקום מושלם. זה פשוט קרה. לנקודת הזמן הזו, לרגע האחד הזה, התנקז השוט המושלם." הרגעים הקטנים האלו, הנוצרים לעיתים באקראיות ובספונטניות, הם אחד מסימני ההיכר הקולנועיים של קורה-אדה, שנחשב לאחד הבימאים היפניים המצליחים בימינו ולנציג מוערך של הקולנוע היפני העכשווי גם מחוץ ליפן. התחושה היא כי קורה-אדה מנסה לתפוס את הרגעיות בתוך התנועה המתמדת של הטבע והקיום האנושי.

Credit: wikimedia. org

הירוקזו קורה-אדה נולד בטוקיו ב-1962, ואת דרכו כיוצר החל כבימאי של סרטי תעודה. ב-1995 הוא ביים את סרטו הקולנועי הראשון, שזכה בפרס בפסטיבל הסרטים של ונציה, ולאורך השנים יצירותיו זכו במספר לא מבוטל של פרסים חשובים. ב-2013, סרטו "סיפור משפחתי" שהוקרן גם בישראל, זכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל קאן. ב-2015 זכה סרטו "אחותנו הקטנה" בכמה מפרסי האקדמיה היפנית לקולנוע, ביניהם פרס הבימאי הטוב ביותר והסרט הטוב ביותר. כמו כן, הוא הוקרן במסגרת התחרות הרשמית בפסטיבל קאן באותה שנה.

הסרט "אחותנו הקטנה" מבוסס על מנגה (רומן גרפי) של היוצרת אקימי יושידה. שלוש אחיות, בתחילת ובסוף שנות העשרים לחייהן, גרות יחד בבית גדול וישן בעיר החוף קמקורה המרוחקת כשעה נסיעה מטוקיו. סאצ`י הבכורה, אחות במקצועה, יושינו האמצעית, עובדת בנק וצ`יקה הצעירה, יוצרות לעצמן תא משפחתי משלהן, מסגרת תומכת, כאשר האב והאם כבר למעשה אינם נוכחים ומתפקדים כהורים. האב נטש את המשפחה למען אישה אחרת לפני 15 שנים, האם עברה להתגורר בהוקאידו מיד אחרי עזיבת האב, וסבתן שטיפלה בהן נפטרה.

בתחילת הסרט, עם קבלת ההודעה על מות אביהן, הן מגלות כי יש להן אחות למחצה שהן לא ידעו על קיומה. שמה הוא סוזו והיא בתו של אביהן ממערכת יחסיו עם אותה אישה. לאחר שהן פוגשות בה לראשונה, בלוויית האב, הן מזמינות את סוזו לגור איתן יחד בקמקורה. אמה של סוזו מתה והאב התחתן שוב, אך סוזו אינה מסתדרת עם אמה החורגת, ולכן היא נענית ללא היסוס להצעה. הכניסה של האחות החדשה למשפחה תביא עמה שמחה והתחדשות, אך גם עצב והחמצה, את מורכבות החיים עצמם.

במהלך הסרט המתפרש על פני שנה אנו נחשפים בהדרגה לחיים של האחיות שמורכבים מאפיזודות יומיומיות, מרגעים קטנים ואינטימיים שלכאורה לא קורה בהם כלום, חוץ משגרת חיים. אבל, כשמצרפים את כל אותן אפיזודות ורגעים יחד; הישיבה בצוותא, הריבים והמגע בין האחיות, הכנת האוכל המשותפת, המחוות הקטנות- נוצרת בהדרגה משפחה, מתהווה שינוי, וכמעט בלי שנשים לב הטריוויאלי הופך למשמעותי. אפיזודות חוזרות ונשנות מציגות אכילה משותפת, כאשר דווקא במהלך פעולה שגרתית ויומיומית זו משוחחות ביניהן האחיות על ענייני המשפחה הרגישים. המידע על נסיבות חייהן מתקבל דרך חלקי שיחות ומשפטים מרומזים, כך שמתעצבת חשיפה הדרגתית של הסיפור המשפחתי. כשהאחיות מדביקות יחד ריבועי נייר חדשים על דלת ההזזה המסורתית הן עושות זאת בזהירות, בתשומת לב רבה, בריכוז, בעדינות, מרכיבות יחד את פיסות חייהן המשותפים לכדי סיפור שלם. בסופו של דבר הרגעים האלה, לכאורה "ריקים" מבחינה קולנועית, הם בעלי משמעות. כל רגע הוא עולם שלם בפני עצמו, תמונה נצחית שנחקקת בזיכרון, וביחד הם יוצרים את החיים.

שמו היפני של הסרט, (Umimachi diary (海街 diary, בתרגום חופשי "יומן של עיר חוף", מרמז גם הוא על התפיסה הזו, כי הרי יומן הוא אסופת רגעים וחוויות סובייקטיביים, כתובת להעלאת תיאור היומיום, של עולם פנימי וחיצוני, של נוסטלגיה. המצלמה של קורה-אדה מציצה לעיתים לתוך הרגעים האלה, לשגרת החיים ולהווי האינטימי- משפחתי, אך היא ממוקמת מעבר לכתפיהן של הדמויות ואינה מתערבת. ההצצה הנשנית של המצלמה משרתת את החשיפה המרומזת והבלתי ישירה של הדמויות ומאפשרת לנו הצופים כניסה רגעית לחייהן, הגעה כביכול "באמצע" התרחשות, והתחברות לאינטימיות המעודנת הנבנית על המסך, וכל זאת תוך הימנעות מיצירת מלודרמה רגשנית. ברגעים אחרים המצלמה מקפידה לשמור מרחק ממשי מהדמויות, וכך גם לשמור על עמדה מרוחקת של הצופה ולמנוע יצירת הזדהות אצלו. בכך הסרט נע בין קירוב והרחקה של הצופה ומשקף את ההתמודדות האישית שלו עם התפתחות הנרטיב.

סצנות המתכתבות עם אסתטיקה יפנית דורשות מהצופים הקשבה, לקרוא את מה שנאמר בין השורות, לשים לב למה שנוכח אך באותה נשימה גם למה שנעדר. דווקא כשמסבירים מדי, כשמדברים מדי, עשויים להתרחק ולא להתקרב. הכאב הפנימי והצער נחשפים ברווחים שבין המילים, בשתיקה, במבט, ולמה שלא נאמר יש חשיבות שוות ערך למה שכן נאמר ולעיתים אולי אף יותר.

בתחילת הסצנה בה סאצ`י וסוזו מכינות יחד ארוחת ערב, המצלמה ממוקמת מאחורי גבן של האחיות, במרחק בינוני מהן. אופן הצילום הזה נותן לצופה תחושה שגם הוא נוכח. כשהשיחה ביניהן מתפתחת, המצלמה ממוקמת לסירוגין מאחורי גבה של כל אחת מהן, במרחק קרוב. באופן זה המצלמה מאמצת כל פעם נקודת מבט של אחת מהן, מאפשרת לצופה הצצה להבעות הפנים של כל אחת מהאחיות, ללבטים הפנימיים שלהן. קורה-אדה מדגיש כך ניואנסים רגשיים קטנים: אנחנו יכולים לראות למשל את תנועת בליעת הרוק של סוזו לפני שהיא מתחילה לדבר, רמז שזה דבר לא קל עבורה. סאצ`י מספרת על אמה שהרבתה להכין פירות ים. סוזו שותקת לרגע, נדמה כי היא מרגישה אשמה על פירוק התא המשפחתי. היא מבקשת סליחה מסאצ`י ומוסיפה: "להתאהב בגבר נשוי…אימא שלי הייתה אדם רע". המראה שהיא מציבה כך מול סאצ`י, שבעצמה מנהלת רומן עם גבר נשוי, תורמת להתגבשות ההבנה של סאצ`י שהחיים אינם חד ממדיים.

האחיות גם מגלות לאט את האב, נוכח גם כשהוא נעדר, מחבר בין ארבעתן. דמותו מתעצבת באמצעות חיבור חלקי הזיכרונות של כולן ממנו. דרך האחות הקטנה הן לומדות להכיר אותו יותר, ובדרך זו גם להכיר יותר את עצמן. במהלך ארוחה משותפת בין סוזו לצ`יקה, סוזו מספרת לה על האב שנטש, והזיכרונות של החוויות המשותפות עם אביה מחדדים את נטישת בנותיו האחרות ואת תחושת ההחמצה. במובן מסוים, צבירת החוויות של סוזו עם אביה באה על חשבון צבירת חוויות משותפות איתן. סיפוריה של סוזו על האב מאפשרים להן לחוות אותו דרכה, וכך סוזו מגדלת אותן כמו שהן מגדלות אותה, תומכת בהן כפי שהיא נתמכת על ידן. הקשר נרקם בהדרגה והרקמה העדינה הזו שתצמיח התמודדות תאפשר לאחיות לקבל את האב שנטש, את האישה שלמענה נטש את המשפחה, את האם שנטשה אותן, את האחות הצעירה שמונעת מרגשות אשמה בנוגע לקיומה ואת המורכבות של החיים. סוזו אולי חוששת שהקבלה שלה על ידי אחיותיה היא ארעית, כמו פריחת הדובדבן, אבל זו לא תהיה קבלה זמנית. זו קבלה שהיא תוצר של מכלול חוויות ורגעים, ובכך הרגעיות מרמזת על משהו גדול ואיתן הרבה יותר.

נושא המשפחה בולט במכלול יצירתו של קורה-אדה, שמרבה לבחון מציאות מוסכמת באופן שהוא גם יפני וגם אוניברסלי. דרך הקולנוע הוא חוקר את התפיסה המקובלת של המשפחה, בחברה היפנית ובכלל, וכך הוא גם מרכיב משפחות בלתי שגרתיות. קורה-אדה תוהה האם משפחה נקבעת רק על פי קשר דם, או שמא היא יכולה להתהוות על סמך אסופה של חוויות משותפות המצטברות ויוצרות מהות משפחתית. ארבעת האחיות מביטות יחד בעץ השזיף שבגינה הנשקף מחלון ביתן, ויושינו מציינת שכל דבר בחיים לוקח זמן. משפחה מתהווה בהדרגה, כך גם הבשלתו של פרי עץ השזיף אורכת זמן. בסופו של דבר, קשרי המשפחה החדשה, שנוצרה מתוך נטישה, עשויים להיות חזקים מקשרי המשפחה המקורית. קורה-אדה עצמו חווה אובדן בחייו האישיים: במהלך 15 השנים האחרונות נפטרו אביו ואימו. יחד עם זאת, בתו נולדה, החוסר מולא ומשפחה נוצרה. בסרט, המוות של האב הוא שמוליד משפחה חדשה. המוות, שנוכח בסרט דרך הטיפול בחולים סופניים, לוויות ועיסוק בצוואות, הוא חלק בלתי נפרד מהחיים עצמם, ובהופעתו הפתאומית מבליט את הרגעיות, השינוי המתמיד והיות הדברים ברי חלוף.

החלופיות מודגשת גם בדבריה של יושינו, כאשר האם המגיעה לאזכרה של הסבתא מעלה את האפשרות של מכירת הבית: "לא נגור פה לנצח", היא אומרת. הבית המסורתי הגדול מהווה עוגן, מפלט מהמודרניות שבחוץ, מקום לחלוק בו רגעים משפחתיים אינטימיים, מעין עולם המקיים את עצמו. סאצ`י, שלוקחת על עצמה את תפקיד אם המשפחה, נחרדת מעצם הרעיון; נראה כי מנקודת מבטה מכירת הבית עשויה להוביל להתפרקות המשפחה, הרגשת השייכות תתפוגג והניסיון העיקש שלה לעצור את הזמן ייכשל.

המרחב המסורתי מיוצג בסרט על ידי הבית הישן בו נרקמים החיים והזיכרונות המשותפים. האחיות מופיעות יחד על המסך בתוך האינטימיות הביתית, באופן המבסס מערכת יחסים קרובה של משפחה. כשהן מכונסות יחד ומביטות מחלון הבית אל הטבע שבחוץ הן ממוסגרות במסגרת העץ הישנה, וכך מתעצבים עולמן וחייהן בבית המסורתי כתחומים ומופרדים. בסצנה האחרונה סאצ`י שואלת את האחיות מה יהיה הזיכרון האחרון שלהן. עבורה הזיכרון האחרון יהיה המרפסת. אותה מרפסת שהיוותה זירת התרחשות לכל אותן חוויות משותפות, ושבה מתארחות עונות השנה המסמלות את מחזוריות הטבע. בבית המסורתי הזה מספיק רק להזיז את דלתות ההזזה במרפסת וכבר הטבע נכנס הביתה.

לטבע יש מקום מרכזי בסרט. החוויות המשותפות של האחיות וההתרחשויות בחייהן קשורות לעונות השנה, והטבע משמש גם כרקע וגם ככלי להבעת היבטים נפשיים. הטבע מחבר בין הדמויות, מספק הקלה לא רק במובן הנפשי-אישי אלא גם הבין-אישי. כשכך, הטבע הוא לא רק תפאורה. נראה שהאחיות מנהלות דיאלוג עם הטבע, נענות לו, מגיבות אליו באופן אינטואיטיבי. ביום קיצי חם במיוחד, כשסוזו פותחת את המגבת העוטפת את גופה העירום מול המאוורר ומול הטבע, נוצרת משמעות של קבלה, תחושת נוחות והשלת מחסומים. הרכיבה שלה על אופניים באביב יחד עם נער מבית ספרה מרמזת על תחילתה של אהבת נעורים. קלוז אפ על פרח דובדבן שנשר מדגיש כי המעבר בין מוות לחיים עשוי להיות פתאומי ולכן צריך לנצור את הרגעים השבריריים של החיים. התמקדות המצלמה בשזיפים מזכירה את העץ שניטע בחצר הבית לפני 55 שנים, כמעין עד לכל ההתרחשויות בבית. ההכנה המסורתית של יין השזיפים מחברת בין הדורות במשפחה. העונות חוזרות על עצמן בריטואל קבוע, כך שמחזוריות הטבע משקפת את מחזוריות החיים עצמם ומשתקפת בהם.

אבל הריטואל הזה גם מדגיש את הסדר האנושי הטבעי שנפגם: מבוגרים שהם קצת ילדים, ילדים שהם קצת מבוגרים. הרופא הנשוי, עמו סאצ`י מנהלת רומן, מסב את תשומת ליבה לכך שילדותה נלקחה ממנה על ידי המבוגרים שסביבה. הוא מפציר בה להחזיר לעצמה את ילדותה. ההתבגרות שנכפתה עליה משקפת גם את התבגרותה הכפויה של האחות הצעירה שנרמזת כבר בתחילת הסרט, בלווייתו של האב. אשתו השלישית של האב, אמה החורגת של סוזו, מציעה שהנערה היא זו שתודה למנחמים בשם המשפחה. סאצ`י כועסת על כך שמצפים מהנערה למלא תפקיד רגיש שאמור להיות תפקידם של המבוגרים. ההתנערות מאחריות בסיטואציה העדינה הזו מובילה אותה להבנה שבעצם מי שטיפל באב הייתה סוזו עצמה, וכך נגזלה ממנה ילדותה. כשתשאל מאוחר יותר את סוזו אם אכן הייתה זו היא שטיפלה באב, סוזו רק תהנהן בראשה ודמעה תזלוג על לחיה. זו תהיה העוצמה החבויה ברגע קטן. נראה כי בעצם הבאתה לקמקורה סאצ`י רוצה שסוזו תחווה שוב את הילדות, ואנחנו הצופים נפגוש את הנערה באפיזודות הנקשרות לעולם של ילדות ונעורים: חוויות מבית הספר, בילויים עם חברים, משחקי כדורגל, ניצני אהבה ראשונה.

מיקום העלילה בעיר חוף, כשהים מלווה את הסרט לכל אורכו, עשוי לרמוז כי האיפוק שעל פני השטח מחפה על זרמים בלתי נראים ביחסים האנושיים. יצירה של משפחה היא תהליך איטי המורכב מניואנסים קטנים, והתהליך הזה מבטא את מהות הסרט.

נערה רוכבת על אופניים בתוך מנהרה מרהיבה של פרחי דובדבן. המצלמה מתמקדת בפניה, מקרבת אותנו אליה, מנציחה רגע שברירי של אושר, בדיוק כמו הפרחים עצמם. והרגע הזה, רגע חולף שאוגר בתוכו חוויה עמוקה, הוא אוניברסלי ויפני כאחד. החיים מורכבים מרגעים כאלו שמותירים בנו חותם נצחי, בין אם אנחנו יפנים ובין אם אנחנו ישראלים.